נשיא אמריקה דונלד טראמפ הצליח שוב להפתיע את העולם בשבוע שעבר "כשהכריז לראשונה בהיסטוריה האמריקנית על קיומה של 'שבת לאומית'. שבת 250 (לרגל חגיגות 250 שנה לעצמאותה של ארצות הברית של אמריקה. ההכרזה נחתמה במסגרת הצהרת הבית הלבן לרגל חודש המורשת של יהדות אמריקה".
שבת במדבר נקבעה לשבת הלאומית האמריקאית והנשיא טראמפ עודד את כלל אזרחי האמריקה להוקיר את העם היהודי ואת מורשתו, והציע לכל אחד לציין בדרך כלשהי את השבת הלאומית:
"ההחלטה הנשיאותית קוראת לאזרחי ארצות הברית כולם להקדיש את סוף השבוע המיועד לתפילה, להוקרה ולהכרת טובה לאל". טראמפ הוסיף בהצהרתו כי "חברים, משפחות וקהילות מכל הרקעים יתאחדו בהכרת טובה לאומתנו הגדולה. יום זה יכיר במסורת היהודית הקדושה של הקדשת זמן למנוחה, להתבוננות פנימית ולהכרת טובה לאל".
כצפוי, דבריו של טראמפ הכו גלים ברחבי העולם היהודי ועוררו שיח על חשיבותה של הזהות היהודית. אחד המאמרים שעסקו בנושא ואף קראו לממש את ההצעה באופן מעשי, פורסם בג'רוזלם פוסט, מאת הפובליציסטית היהודייה לינדה ארגלגי סדקה (How Shabbat became part of Trump's 250th Us anniversary celebration - opinion - "כיצד הפכה שבת לחלק מחגיגות 250 שנה לטראמפ בארה"ב - דעה"), שהאירה את הכרזתו של טראמפ באור מעמיק ונוקב. להלן תרגום חלק מדבריה:
"בדיוק ברגע שבו קולות יהודיים בעלי השפעה דנו בפומבי אם השבת עצמה הפכה למיושנת, עשה נשיא ארה"ב משהו כמעט בלתי נתפס מבחינה פוליטית: הוא הכניס רשמית את השבת לחגיגות 250 שנה לאמריקה.
"בהכרזה רשמית של הבית הלבן להכרה בחודש המורשת היהודית־אמריקאית, קרא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לאמריקאים לחגוג את 'אמונתם וחירותם' ו'במיוחד בשבת לחגוג את שנתנו ה־250'.
"לא חדשנות. לא אקטיביזם. לא פוליטיקת זהויות. הסמליות של הרגע הזה הייתה יוצאת דופן.
"באחד הרגעים המקוטבים ביותר מבחינה תרבותית בחיים האמריקאיים המודרניים, הבית הלבן העלה באופן בלתי צפוי את אחד המוסדות הציוויליזציוניים העתיקים ביותר של היהדות, כחלק מחגיגת אבן דרך לאומית".
היהדות - סמל או ברית
הכותבת ממשיכה בדבריה לחבר את השחיקה ההולכת וגוברת בזהות היהודית בקרב יהודי אמריקה ואת משמעות הברית הנצחית של העם עם ערכיו, ולא רק במובן סמלי, בעיקר לאחר מאורעות פרעות שמחת תורה התשפ"ד, שבעה באוקטובר:
"יהודים אורתודוקסים נאבקו עשרות שנים כדי לשמר את השבת מפני שחיקה חילונית. מעטים דמיינו שיום אחד ישמעו נשיא אמריקאי מעלה אותה בפומבי במהלך חגיגת יום השנה הלאומי. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה.
"רק שבועות קודם לכן, חלקים מהשיח היהודי המודרני הטילו ספק בגלוי אם מבנים מסורתיים כמו שבת עדיין שייכים לחיים העכשוויים. בעוד חלקם דחו את השיחות הללו כפרובוקציה באינטרנט, הן חשפו מתח עמוק יותר המתפתח בשקט בתוך הזהות היהודית המודרנית עצמה.
"יותר ויותר יהודים להוטים לאמץ סמליות יהודית תוך התרחקות מהציוויליזציה הדתית שנתנה לסמלים אלה משמעות מלכתחילה.
"מאז 7 באוקטובר ,הזהות היהודית זינקה באופן ניכר בחיים הציבוריים. משפיענים, ידוענים, פעילים ואישי ציבור עונדים בגאווה שרשראות מגן דוד, מנופפים בדגלי ישראל, מדפיסים תמונות של בני ערובה ומגינים בפומבי על יהודים מפני האנטישמיות הגוברת .במובנים רבים, גאווה יהודית גלויה זו הייתה חשובה וראויה להערצה.
"אך בו זמנית, רבים משדרים בגלוי אורח חיים המנותק ביסודו מהמבנים ששמרו על המשכיות יהודית לאורך הדורות. גאווה יהודית ציבורית מתקיימת יותר ויותר לצד זלזול גלוי בשבת, בכשרות, בחובות הברית ובמסגרת הדתית שתמכה היסטורית בתרבות היהודית עצמה. הסתירה הזו חשובה.
"כי היהדות מעולם לא נבנתה אך ורק על סמליות. היא נבנתה על חובות שהועברו, משמעת, זיכרון, המשכיות וברית".
יהדות מודרנית - השאלה האמיתית
את דבריה חתמה ביוזמה שהשיקה ובקריאה ציבורית לחזור אל הברית העמוקה עם השבת ועם היהדות:
"מתוך הכרה במשמעות הסמלית העמוקה יותר של הרגע, עזרתי להשיק את יוזמת 'שבת 250' העצמאית מהשטח, שנועדה להפוך כותרת חולפת להשתתפות ממשית. המטרה הייתה פשוטה: לעודד יהודים מכל הרקעים להתחבר מחדש, אפילו בדרכים קטנות, עם המוסד ששמר על ההמשכיות היהודית במשך אלפי שנים.
"התגובה חשפה משהו שמנהיגים יהודים רבים עדיין לא מצליחים להבין. אנשים מותשים יותר ויותר מזהות פרפורמטיבית (=זהות במובנה החיצוני והסמלי) שאינה מבוססת תוכן.
"האירוניה העמוקה יותר היא שבעוד חלקים מהתרבות היהודית המודרנית מתייחסים יותר ויותר לשבת כאל מילה שאפשר לבזבז אותה, החברה הרחבה יותר עשויה להתחיל להכיר שוב בנחיצותה.
"כי השאלה העומדת בפני החיים היהודיים המודרניים אינה אם העם היהודי ישרוד. העם היהודי תמיד שורד. השאלה האמיתית היא אם היהודים עצמם עדיין מכירים ביסוד הנצחי שאפשר את ההישרדות הזו מלכתחילה".
כי מציון תצא תורה
על דבריה החשובים של הכותבת, אוסיף יסוד חשוב נוסף שישמש גם הכנה ליום ההודיה על שחרור ואיחוד ירושלים. השבת איננה אלא יום השיבה, השיבה אל שורש החיים ונשמתם. והשיבה אל שורש החיים והיהדות לא יכול להתממש ללא השיבה לציון. השיבה לארץ ישראל והשיבה לירושלים.
כדבריו הנפלאים של הרב מימון: "'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם' - זאת היתה התקווה העברית שהיתה ממלאה את כל חלל הלב של העם העברי בכל שנות גלותו, וזוהי התוכנית של הציונות הדתית. תקוותה הנצחית של האומה היתה תמיד מוגבלת בשני עיקרים מסויימים: המקום והתכלית".
"הגאולה השלמה מקומה בארץ־ישראל, על הר ציון, כי שם על הררי ציון 'צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם', אבל תכלית הגאולה, המטרה הסופית, צריכה להיות: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם'.
"השאיפה לראות בבנין ציון וירושלים לא היתה המטרה הסופית והתכליתית. הפרחת הארץ ובניינה היתה נחשבת תמיד בתור אמצעי למטרה יותר חשובה, לתכלית יותר גדולה: להפרחת התורה ובניין־היהדות, כי 'ציון ותורה' כרוכות היו אצל האומה העברית בכל הדורות ובכל הזמנים ושתיהן צריכות זו לזו ומשלימות זו את זו".
להיות עם חופשי בארצנו
"לפי השקפתו האלוהית של הנביא לא רק שאי אפשר להפרידן ולהבדילן זו מזו ולא רק שהן צריכות ללכת משולבות - אלא שאי אפשר כלל לציון שתישאר בבניינה ובקיומה בלי דת ותורה, בלי יהדות מעשית, ובשעה שבן אמוץ נושא משא חזיונו על עתיד האומה ותקוותה הלאומית: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כׇּל חׇרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה..." (ישעיהו נא, ג)
באותה שעה "שכינה מדברת מתוך גרונו" בשפה עדינה ונעימה, נוחה ורכה, קוסמת ונהדרת:
"כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כׇּל רָע..." (שם נו, א-ב)
"לא על 'מוסר היהדות' ולא על 'תורה שבלב', כי אם על יהדות של מצוות מעשיות, בתור תנאי עיקרי לקיומה של האומה בארצה - ישא הנביא את משאו" (הציטוטים מתוך ישראל תורה ציון, הרב יהודה לייב מימון זצ"ל עמ' 44-45).
טראמפ קבע את השבת הלאומית כהוקרה לרגל ציון עצמאותה של אמריקה, אך למעשה, כך נדמה לי, הקדוש ברוך הוא עורר אותנו, דרכו, לציוּן עצמאותה וחופשה האמיתי של ישראל - "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".