הייזל סוזן בריף, אימו של רס"ל יונה בצלאל ז"ל, חובש קרבי ביחידת דובדבן שנפצע באורח קשה בקרב בכפר עזה ב-7 באוקטובר ונפטר מפצעיו יותר משנה לאחר מכן מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על המלחמה האחרונה של בנה על חייו, על התנודות בין ייאוש לתקווה ועל הבחירה בחיים.
יונה היה בן הזקונים של הייזל, ילד של אור וחיוכים, שגדל בבית מלא בילדים גדולים ממנו וספג ידע ובגרות מעבר לגילו. הוא היה מדריך בבני עקיבא וב'כנפיים של קרמבו' והיה דמות מרכזית בתוך חבורה של נערים שהיתה מבקרת בביתו תדיר.
ההחלטה להתגייס לשירות קרבי משמעותי הייתה חלק מהחזון המשפחתי. "הוא למד שנה וחצי במעלה אפרים, ואחרי זה החליט להתגייס לדובדבן. היינו מאוד גאים בבחירה שלו, זו יחידת קומנדו, ובשביל משפחה של עולים להגיע לדברים כאלה זה כבוד. זו הגשמת חלום של הציונות שלנו", אומרת הייזל.
יונה הוכשר כחובש, תפקיד שחיבר אותו עמוקות לסבו המנתח. אך הגורל העמיד אותו למבחן מוקדם מהצפוי. חמישה חודשים לפני השבעה באוקטובר, הוא נפצע קשה ממטען שהתפוצץ עליו במהלך פעילות מבצעית באזור טול-כרם. הצבא הציע לו להשתחרר, אך יונה והוריו בחרו אחרת. "הצבא אמר: 'כבר עשית שנתיים וחצי, אתה משוחרר'. אבל דובדבן מאוד רצו שהוא יחזור, הוא חייל טוב וחובש טוב. אנחנו אמרנו לו שאם הוא רוצה להמשיך - אנחנו איתו. זו המהות של העלייה - לעשות ולהיות חלק".
חודש בלבד לאחר שחזר לצוות, פרצה המלחמה. בשבת בבוקר, בעוד הוריו שוהים בשיקגו בביקור אצל הסב החולה, יונה וצוותו הוקפצו לכפר עזה. הקרב היה קשה. יונה ראה את חברו אמיר פישר נהרג ואת מפקד הצוות, בן ברנשטיין, נפצע בבטנו. כחובש, הוא לא היסס. תחת אש כבדה הוא רץ לחלץ את המפקד, מושך אותו לתוך מבנה תוך שהוא סופג 13 כדורים בגופו - ברגליים, בגב, ביד ובראש.
כאן החלה המערכה השנייה של יונה. "הוא היה צריך לזחול עד הבית של משפחת אילון, ושם הוא התחיל לטפל בעצמו ולטפל בחיילים האחרים", משחזרת אימו. הפינוי ארך ארבע שעות קריטיות. "יונה פצוע, מדמם בשטח, הוא שם חסם עורקים על שתי רגליו ועל היד. הוא הבין כחובש שאם הוא יירדם - זה הסוף. הוא החזיק את עצמו ער בכוח, מדבר עם הרופאים בטראומה כשהוא מגיע לשיבא".
בעוד יונה נלחם בחדר הניתוח, בשיקגו התחוללה דרמה אחרת. בשל הכאוס בשטח, יונה דווח בטעות כחלל. "יונה הופיע ברשימה של חללים. הייתה תוכנית של השגרירות להגיע אלינו ולהודיע לנו שהוא נהרג", מספרת הייזל.
בינתיים, ילדיה בארץ לא ויתרו וחיפשו אותו בין בתי החולים עד שמצאו אותו בטיפול נמרץ בשיבא, מוגדר כאלמוני. "קיבלנו את הטלפון מהילדים: 'מצאנו את יונה, הוא פצוע קשה אך יציב'. זה היה ברגע שבו המשלחת כבר עמדה מחוץ לביתנו בשיקגו. בסיעתא דשמיא קיבלנו את הבשורה המדויקת".
כך החל מסע של 417 ימים בטיפול נמרץ. 417 ימים שבהם יונה הפך למטופל שהיה גם שותף לטיפול. "הוא היה פרטנר של הרופאים. הוא היה מבקש צילומים של הפצעים שלו אחרי כל ניתוח, עובר איתם על הנתונים ושואל מה השלב הבא", אומרת הייזל.
למרות הפציעות הקשות, למרות הדיאליזה והניתוחים החוזרים ונשנים, רוחו של יונה נותרה איתנה. הוא הקפיד על הנחת תפילין בכל בוקר, השתתף בחוגי ציור, ובערב אחד אף ארגנו לו "ערב סושי" בתוך מחלקת טיפול נמרץ. "זה בא מיונה, מהרצון שלו לחיות. הוא לא התעניין באיך הגוף שלו נראה או בעובדה ששתי רגליו פגועות. הדרייב שלו היה לקדש את החיים, וזה נתן כוחות עצומים לצוות הרפואי".
עבור המשפחה, הימים הללו היו זמן של חסד בתוך הכאב. "קיבלנו מלא מתנות מהקדוש ברוך הוא. העובדה שדיברתי איתו, שחיבקתי אותו, שהוא בעצמו סיפר לי על הקרב - אלו דברים שהורים אחרים לא זכו להם. אנחנו יודעים בדיוק מה היה".
כשנפטר יונה מפצעיו, חזרה הייזל לביתה במודיעין וגילתה שהיא לא זוכרת איך להפעיל את מכונת הקפה. "היינו בעולם אחר, עולם של טיפול נמרץ. לא ידעתי איך לעשות את החיים הנורמטיביים שהיו לי בשישה באוקטובר".
למרות האובדן, היא מסרבת לראות בסיפורו של יונה - טרגדיה. "אצל יונה זה לא 'הסוף טוב'. אל תסתכלו על הסוף, כי אף אחד לא יודע מה התכנון מלמעלה. יונה לימד אותנו את הדרך. לקום כל יום, לעשות תוכנית, לחייך ולתת את המקסימום".
בסיום דבריה, משאירה הייזל מסר של אמונה ובחירה לכל עם ישראל. "אנחנו נמצאים בתוך תעלומה, באמצע סרט שאנחנו לא יודעים היכן התחיל ואין לנו מושג מה סופו - אבל יש לנו את היכולת לבחור איך להתמודד. לפעמים אני בוחרת לבכות בבית ולפעמים אני בוחרת לעמוד בפרונט ולספר. הקדוש ברוך הוא מחכה שנבחר נכון, שנבחר באמונה. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות בכל יום".