הרבנית ד"ר ניצה כהנא, כלתו של הרב מאיר כהנא הי"ד ורעייתו של הרב ברוך כהנא, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספקת הצצה לסיפור חייה המרתק.
"גדלתי במשפחה גדולה היינו עשר בנות שנולדו ברצף ואחריהן בנים תאומים. כבר הייתי נשואה כשהם נולדו - והם נולדו דודים לאחיינים שלהם", פותחת ד"ר כהנא.
המסלול האקדמי שלה לא היה מובן מאליו בנוף של אותן שנים. לאחר לימודים במכללה, המשיכה לתארים מתקדמים בביולוגיה והשתלבה במחקר בבית הספר לרפואה של הדסה. שם, במשך שנים, חקרה את התהליכים המוקדמים ביותר של היווצרות החיים. "חקרנו תהליכים מאוד מוקדמים של התפתחות עוברים", היא מסבירה. "הפרויקט שלי עסק בהיווצרות השריר המוקדם - מהם הגורמים שעושים אינדוקציה ליצירת השריר ואיך הוא נבנה באופן ממשי". היא מדגישה בחיוך כי המחקר נעשה על עוברי עופות, כך שסוגיות מוסריות לא עמדו על הפרק, אך הפליאה מהבריאה ליוותה אותה בכל רגע במעבדה.
במקביל לקריירה המדעית, בנתה ניצה בית של תורה עם בעלה, הרב ברוך כהנא. "כשהתחתנו היה ברור שבעלי הולך ללמוד, זה היה הרצון שלי ועל זה התחברנו", היא מציינת. בעוד היא חוקרת את רזי הביולוגיה, הוא התעמק במשפט עברי, עבד עם פרופסור נחום רקובר וכתב דוקטורט העוסק בהתאמה שבין החוק הישראלי להלכה. "התורה בבית היא מרכזית, היא אנחנו. בעלי נשאר בחור ישיבה במהותו עד היום".
אך השם "כהנא" נושא עמו משקל כבד של היסטוריה ושכול. חמיה, הרב מאיר כהנא הי"ד, נרצח בניו יורק כשהיא כבר הייתה חלק מהמשפחה. היא זוכרת אותו לא כדמות הפוליטית השנויה במחלוקת שעברה דמוניזציה בתקשורת, אלא כאדם עדין נפש וחדור שליחות. "חמי היה איש מדהים עם המון נוכחות", היא משחזרת, "הוא היה מוכן להקריב את עצמו לטובת עם ישראל - וזה מה שהוא עשה בסוף. הוא היה נוסע חודשיים בכל שנה לקמפוסים בארה"ב. אינסוף אנשים אמרו לנו אחר כך שבזכותו הם עלו לארץ או התחילו לקיים מצוות. היה אכפת לו מכל יהודי באמת".
הטרגדיה לא עצרה שם. בשנת תשס"א, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, נרצחו גיסה וגיסתה, בנימין זאב וטליה כהנא הי"ד, והותירו אחריהם שישה יתומים. "זה היה אובדן גדול מאוד. הם היו המשפחה הצעירה שלנו", היא אומרת בקול חנוק, "לקח לנו הרבה זמן לעכל את זה. אנחנו לא מבינים את החשבונות של הקדוש ברוך הוא".
הכאב האישי והלאומי הניע את ניצה לפעילות חברתית ופוליטית נמרצת. בתקופת הסכמי אוסלו, היא הרגישה שהיא לא יכולה לעמוד מן הצד. "הרגשתי שמשהו בלתי הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת מתרחש. רציתי לצעוק ברחובות", היא מספרת על הימים ההם. למרות שהייתה אם לשבעה ילדים ועבדה במשרה מלאה, היא לא החמיצה אף הפגנה. "הייתי חוזרת מהעבודה, עולה על אוטובוס ונוסעת להפגנה. הבנתי שאנחנו עושים דבר שלא ייאמן. הרגשתי שאם הייתי גרה בחו"ל והמדינה שלי הייתה מתנהגת כך, הייתי עוזבת, אבל זאת המדינה שלי ואין לי לאן ללכת. הייתי חייבת להציל אותה".
היא חברה למשה פייגלין בתנועת "זו ארצנו", ובהמשך בפעילות בתוך הליכוד ובמפלגת "זהות". באותם ימים היא הייתה דמות יוצאת דופן - אישה תורנית, מדענית ופעילה פוליטית רדיקלית. היום היא נמצאת במקום אחר, רגוע יותר, אך לא פחות מאמין. "עזבתי את הפעילות הפוליטית כרגע, אבל אני שמחה לראות שהמחשבות שלי נשמעות היום בעוד מקומות. פעם הרגשתי שאין מי שאומר את מה שאני חושבת, שכולנו יחידים שלא מכירים אחד את השני. היום הדיון הציבורי פתוח, הנושאים מתבררים ויש התקדמות אדירה".
כיום, כסבתא לנכדים ולוחמים, היא מתבוננת על המציאות הישראלית הסוערת בעיניים של אמונה גדולה. היא מסרבת לשקוע בייאוש או בחדשות היומיומיות המדכאות. "אני מרגישה שאני חלק מיציאת מצרים", היא אומרת בביטחון, "גם אז הם הרגישו את היומיום, את הלחץ והצרות הקטנות, אבל אני כל הזמן זוכרת שאנחנו בתהליך ענק. הקדוש ברוך הוא נמצא ממש לידינו, אני מרגישה אותו קרוב, בגילוי פנים ממש".
לדבריה, המציאות של המלחמה והטלטלה שעוברת על עם ישראל היא חלק מתהליך של "לידה" קשה אך הכרחית. "אשרי שזכיתי לראות את זה", היא מסכמת, "יש המון זוועות וקשיים קטנים ביומיום, אבל המציאות הגדולה היא מדהימה. אי אפשר שלא לראות את זה - אם רק פותחים את העיניים".