המפקד במדבר: לא רק ספירה

'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם'/אומר המדרש: בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהם, מה ראו ישראל להתקרב יותר מן האומות.

סתם פיהם הקב"ה, אמר להם: 'הביאו ספר יוחסין שלכם. כשם שבניי מביאים 'וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל⁠־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת...' [במדבר א,יח].

עניין רב יש בקריאת השם, ולא עוד אלא שיש והקב"ה בעצמו קורא שם לברואיו, עוד ברדת בני ישראל מצרימה. אומר המדרש רבה: 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹתבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. שקולים הם ישראל צבא השמים. נאמר כאן 'שמות', ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר: 'מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא' [תהלים קמז]. אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים, מנה מספרם כמה היו. ולפי שהם משולים לכוכבים, קרא שמות לכולם, הדא הוא דכתיב, [זה מה שאומר הכתוב]: 'ואלה שמות בני ישראל' [פא,ג].

יש וקריאת השם על ידי הקב"ה מופיעה מפורשות בתורה: 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה' [שמות לא,ב]. מתוך קריאה מפורשת זו, ניתן ללמוד שחשיבות רבה לשם, כי הוא מורה על תפקיד בעל השם ושליחותו בעולם הזה. וסייעתא דשמיא רבה עומדת להורים הנותנים שם לילדם ימים ספרים אחר בואו לעולם.

פעמים השליחות הינה פרטית במסגרת הכלל, ופעמים השליחות היא של הפרט כחלק בלתי נפרד מהכלל, ובו עליו להתעלם מפרטיותו. כך, במפקד בתחילת פרשת כי-תישא בה נצטוו ישראל שמפקד יעשה במחצית השקל, היה זה מפקד למטרה לאומית, כמקור תקציבי של כלל הציבור עבור אדני המשכן. 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ' [שמות לח, כה] כי המשכן והשראת השכינה בתוכו אינה עניין רק לכהנים וללוויים, אלא עניין לכלל ישראל, כהנים, לוויים וישראלים.

אף בפרשתנו, נראה שיש למפקד מטרה לאומית חשובה, ולא רק משום חיבתם של ישראל אצל אביהם שבשמים. ומהי? 'מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן'. אומר רש"י: 'כל יצא צבא' מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים . ומוסיף רבנו בחיי: לפי שאינו חזק כל כך למלחמה אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז"ל: בן עשרים לרדוף.

פרוש נפלא עמלו תלמידי-חכמים רבים בהוצאת 'רש"י כפשוטו', לבאר מקחו בזיקוק דבריו כסולת ברה ונקיה, בביאור קל ושווה לכל, כלשונם בהקדמה. זאת למען ירוץ בהם הקורא. ואולם תמהתי מדוע כתבו על דיבור המתחיל 'כל יצא צבא', שהיציאה לצבא אינה תנאי נוסף להיכלל במניין, וכי אין כוונת הכתוב לומר שבכדי להימנות במספר בני-ישראל, צריך שיהא גם בן עשרים וגם ראוי לצאת לצבא [כגון שהוא בריא וחזק] אלא הכל לעניין השנים נאמר, והכתוב מגיד בזה שאין אדם יוצא בצבא כשהוא פחות מבן עשרים.

ותמיהתי היא משום שהרי הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, תלמידו ונכדו של רש"י כותב מפורשות על הכתוב 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' - לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ-ישראל, ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחודש השני הזה עלה הענן מעל אהל מועד, ככתוב בפרשת בהעלותך. כתוב שם 'נוסעים אנחנו אל המקום' וגו', ולכך ציווה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותם. משמע שכדי להימנות במספר בני-ישראל, יש להיות 'יוצא צבא', בר גיוס. בדומה אומר המלבי"ם, וזה לשונו - באשר בעת ההוא היו מוכנים להיכנס לארץ-ישראל, והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכת למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו.

לא בכדי נאמר בפרשה הביטוי 'כל יוצא צבא', לא פחות משתים עשרה פעם. כי לעניין הצבא, השליחות היא של הפרט כחלק בלתי נפרד מהכלל, כשעליו להתעלם לחלוטין מפרטיותו, התעלמות ממשפחתו ומנוות ביתו, עד כדי כתיבת גט לאשתו, כך שכל מחשבתו תהא נתונה לניצחון על האויב.

מדובר, כאמור, באחד לחודש השני לשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים. היינו בא' באייר. לולי חטאו ישראל, היו הם אמורים להיכנס בקרוב מאוד לארץ-ישראל תוך כדי לחימה בשבע גזרות, בשבעת העמים שהיו בארץ. נאמר: 'וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי...' [במדבר ייא-יב]. הוי אומר שכ' באייר בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים, עשרים יום אחר המיפקד, עלה הענן מעל המשכן, וישראל החלו ללכת לכיוון ארץ-ישראל, לקראת מלחמת המצווה הגדולה, כיבוש הארץ.

לשם כך בחרו משה ואהרון נשיא, מפקד, לכל שבט, כשכל נשיא אחראי לפקוד את יוצאי הצבא שבשבטו, כל שבט וחייליו, כפוף כמובן למגבלת הגיל ולכשירות. כך גם אירע בהמשך ספר הפקודים, בגיוס למלחמה במדין. ' אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא' [אגב, לרבות שבט לוי]. [במדבר לא,ד].

המכנה המשותף לכל הפקודים הינה המטרה, נכונותם לצאת להילחם, תוך סיכון עצמי עד כדי מסירות נפש. זהו תפקידם ולכן נאמר עליהם : שְׂאוּ אֶתרֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת...' הגיל והכושר חשובים אך יש לשאת ראש, להגדיל ראש בשל היותם שליחי עדת בני-ישראל. על כל פקוד, כל יוצא צבא בישראל, לחוש את שליחותו החשובה ולהיות בעל נכונות למסור נפשו למען הכלל. או אז יהיו הם ראויים להיקרא בשמות. הגם שמדובר בעיקר בחילות רגלים, נאמר בפסוק 'שאו את ראש', רוח הלחימה שבראשו של כל לוחם ולוחם היא הבסיס העיקרי, ואם חלילה ירא הוא ורך לבב מפני עבירות שבידו, פטור הוא מלהילחם.

ואחר רוח הלחימה והדבקות במטרה, נבחן הכושר, הגיל והבריאות. העומד בקריטריונים יזכה שיספר במספר שמות בני ישראל. אך גם למידת טובות נדרש הלוחם, עד כדי כך שבדורו של דוד נפלו חללים רבים על שהיו בהם דילטורים, מלשינים, מה שלא היה בדורו של אחאב. למרות שהיו הם עובדי עבודה זרה, הואיל ולא הלשינו זה על זה, היו מנצחים במלחמותיהם. [מדרש שוחר טוב תהלים ז]. ואומרת הגמרא במסכת חגיגה [יד.], אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה, אלא בחור'.

לא בכדי ספר במדבר מכונה 'חומש הפקודים', 'מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם'. לקראת הכניסה לארץ, יש צורך להיערך לקראת אותה מלחמת מצוה, כיבוש ארץ ישראל. שלא כמלחמה הראשונה בעמלק אשר נקרה לישראל בדרך, אז פקד משה על יהושע: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק'. בחר כהבנתך, ולאו דווקא מכל שבט. העיקר שיהיו גיבורים ויראי חטא, שתהא זכותם מסייעתם, כלשון רש"י. אבל לקראת הכניסה לארץ, כאשר מדובר במלחמת מצוה, כיבוש ארץ-ישראל, זוהי משימה לאומית המצריכה את שותפות כל השבטים, בכפוף כמובן לגיל ולמצב הבריאותי, כשראש כל שבט אחראי על גיוס פקודיו בני שבטו.

אגב מעניין שבמלחמה בעמלק, אומר רש"י, על כך שידי משה היו כבדים, [שמות יז יב], היה זה בשביל שמשה נתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו'... כלומר טענתו של רש"י למשה רבנו ע"ה, גדול ישראל, נביא ה', והוא בן שמונים שנה! שלא יצא בעצמו למלחמה... זכוני שבצאתנו למלחמת יום הכיפורים מישיבת שעלבים, נפרדנו מרבותינו. או אז אמר מו"ר הרב שמעון זלזניק זצ"ל, לי ולחברותא שלי משה כהן הי"ד, 'לו רק ידעתי מקצוע צבאי כלשהו כמוכם, הייתי בא איתכם'.

ובאמת, חידוש גדול בכל קנה מידה היה זה. עם עבדים שרק לפני כשנה פלוס יצא מבית עבדים, אחר מספר דורות שלעבדות לאורך מאתיים ועשר שנים, מקים צבא מכל שורות העם , כשעליו להיות נחוש להילחם מלחמת מצווה רב זירתית. כותב הירושלמי במסכת שביעית [ו], שלא רק כנגד שבעה עממים יצא הוא להילחם, אלא מול ל"א, 31, מלכים - שלח יהושע לארץ-ישראל אגרות, ובהן כתוב: 'מי שהוא רוצה לפנות [להיכנע] יפנה. מישהו רוצה לעשות מלחמה, יעשה', ל"א [31] ממקבלי האגרות עשו מלחמה ונפלו. אומר הרמב"ן: 'היו משה והנשיאים צריכים לדעת את מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן את מספר נפשות כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה' [רמב"ן א, מה].

אך ראוי לציין שלא בצבא כצבאות העולם הוא צבא ישראל. חשיבותה העצומה של רוח הלחימה, נלמדת כבר מהמלחמה הראשונה בעמלק. בצאת ישראל ממצרים - 'מלחמה לה' בעמלק מדר דר'. אויבי ישראל הם אויבי ה' ומלחמת ישראל היא מלחמה לה'. ולכן ספר במדבר מלא במצוות של קדושת המחנה, כמו 'יתד תהיה לך על אזנך', איסור כריתת עץ פרי ועוד כהנה וכהנה. אומר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "ויֵדע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה וכו', שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדונִי בית נאמן, כי מלחמות ה' אדונִי נלחם'" [ח,טו]

לא בכדי מדי הוצאת ספר-תורה לקריאה בו בציבור, אומר הקהל את הפסוק 'קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך'. מתייחסים אנו לאויבינו כאויבי ה'. ובמסכת מגילה אומרת הגמרא שמלחמה היא בגדר אתחלתא גאולה ..

אך כמובן שיש להתייחס גם לסיפא של הפסוק 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם'. אומרת הגמרא, איש דרכו לכבוש, ואין האשה דרכה לכבוש. , ובמסכת נזיר [נט.] אומרת הגמרא, מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. אבל במלחמת מצווה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו, וכלה מחופתה [סוטה מד.].

לפי חז"ל, כלה יוצאת מחופתה, בכך שחתנה מגויס למרות שהיא נותרת בודדה בצער ודאגה על המצב העגום בו חתנה במקום לקיים 'נקי יהיה לביתו' בשנה הראשונה, יוצא הוא למלחמה, ומי יודע אם ישוב. ויש אומרים שבתומכות לחימה עסקינן, כחיל אספקה, המספקות ללוחמים מים ומזון. ובימינו אנו, ודאי חשים הכל את יציאת נשים רבות מחופתן, מהנוהל הרגיל שבביתן, ל'נוהל קרב', לטפל בילדים בתפקידי אבא ואמא כאחד, כשעננה של דאגה מרחפת על הבית. אומר דוד המלך, כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה'. הואיל ושבעים פנים לתורה, אולי ניתן לפרש, שכאשר מגיע צו 8, התנהגות בנות ישראל בגבורה, בצניעות ובענווה, למרות הדאגה, תוך נשיאה בעול כפול ומכופל של מערכת פנים הבית, זהו כבודה הנעלה.

ולכבוד יום שחרור ירושלים החל השבוע ראוי בסיום להזכיר את דברי חכמינו במסכת מכות [י.],- על הפסוק 'עומדות היו רגלינו' - מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה [שינצחו], שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה. מי ייתן ובכל אוגדה תהיה חטיבה מובנת, כחלק אורגני, של לומדי תורה, בישיבות שיבנו לאורך גבולות ארצנו כחלק מתקציב הבטחון, אחר שיעברו טירונות מקוצרת. בטחון מלעיל ומלרע כאחד ובא לציון גואל.

הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל