בשנת 1867 (תרכ"ז) סייר בארץ ישראל הסופר האמריקאי המפורסם מארק טוויין.
טוויין, שהיה ידוע בלשונו המושחזת ובמבטו המפוכח, לא מצא כאן רגעי חסד. ביומן המסע שלו כתב: "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא תיעד ארץ תחת שלטון עות'מאני דועך, ותיאר אותה במילים מצמררות: "נסיכת הנוף המדכא".
הוא ראה גבעות קרחות, צבעים אפורים ועמקים שתיאר: "מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליים של צמחייה דלוחה שיש לה הבעה של צער וייאוש". הוא חתם את רשמיו בקביעה שמדובר ב"שממה של ישימון ללא גבול".
אולם, מה שמרק טוויין פירש כטרגדיה של ארץ עזובה, היה למעשה מימוש מדויק של קביעה תורנית שנמצאת בלב פרשת בחוקותי שזה עתה סיימנו לקרוא. על הפסוק "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲני אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ", הרמב"ן חושף פן מדהים של נחמה.
הרמב"ן מסביר שזוהי "בשורה טובה" המבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. לפי הרמב"ן, אין זה מצב טבעי שארץ רחבה וטובה תישאר חרבה לאורך מאות שנים למרות ניסיונות בלתי פוסקים ליישב אותה, זוהי הוכחה שהארץ שומרת אמונים לבניה ופשוט מסרבת להאיר פנים לזרים.
ההתעוררות של הארץ מהקיפאון הזה הגיעה לשיאה מול עיניי ממש. אני זוכר היטב את ישראל של שנת 1967 (תשכ"ז), כשהגעתי לכאן לראשונה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. תחושת הנס הייתה מוחשית באוויר. רק שני עשורים חלפו מאז השואה, והעולם היהודי כולו היה נתון בחרדה קיומית עמוקה ופחד מחורבן נוסף. והנה, בשישה ימים, הכל השתנה. הניצחון לא רק הבטיח את גבולות המדינה אלא הצית תחייה רוחנית וזהות יהודית חסרת תקדים בתפוצות.
עברנו מחרדה קיומית לפסגות של תקומה, כששיאו של התהליך הוא שחרור ירושלים ואיחודה ושחרור יהודה ושומרון.
התהליך הזה לא היה רק רוחני, אלא דרש הכרה בריבונות מעשית. כבר בשנת תשכ"ד, כשהסורים ניסו לחנוק את המדינה דרך הטיית מקורות הירדן, לוי אשכול הבין שביטחון המים הוא ביטחון לאומי והקים את המוביל הארצי. המאבק על המוביל הארצי הוביל בסופו של דבר לשליטה ברמת הגולן, אותו שטח חיוני שמאפשר גבולות בני הגנה ופריחה כלכלית.
גם היום, בשנת תשפ"ו, כשאנחנו ניצבים מול איומים רב-זירתיים, הלקח נותר בעינו. החוסן שלנו מגולם בדמויות מופת כמו ניצולת השואה: שרלוט רות, ניצולת אושוויץ ששרדה את התופת ובחרה לעלות לארץ ישראל בשנת תשפ"א, לםני 5 שנים כשהיא בת 96. העובדה שאישה שעברה את המשרפות בחרה להגיע "הביתה" כמעט בגיל מאה, היא ההוכחה החזקה ביותר לכך שהארץ והעם מחכים זה לזה. היא וצאצאיה, המונים כבר חמישה דורות בארץ, הם התשובה המוחצת לכל מבקשי רעתנו.
גם השומרון מתפתח ואנו רואים את נבואת ירמיה(לא, ד) : עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ כשהיקבים עם יין מהשומרון מקבלים פרסים ומדליות בכל תחרויות העולם.
אך עלינו להישיר מבט לאמת: כל הטכנולוגיה והתחכום הצבאי הם רק הכלים שדרכם פועלת ההשגחה. הנסים שאנו רואים כיום, כשמאות טילים מאיראן ושלוחותיה נבלמים בדרך פלא, הם "אצבע אלוקים" ממש. בדומה לתשכ"ז, גם היום מתקיים בנו "השם יילחם לכם ואתם תחרישון". רמת הגולן שומרון יהודה וירושלים המאוחדת הם לא רק נכסים אסטרטגיים, הם העדות לכך שהארץ משגשגת רק תחת ריבונות יהודית. יום ירושלים הוא הזמן להודות להשם על כך שהפך את ה"ישימון" של טוויין למציאות של ברכה, וממשיך ללוות אותנו עד לגאולה השלמה.