כיום, גם אם תשאלו את הקיצוניים שבחברי הכנסת, לא תמצאו אחד שיעז לקרוא לברוך גולדשטיין גיבור. אך אם תלכו לשורות המפלגות הערביות, תתקשו למצוא אחד שיסכים לקרוא לחמאס ארגון טרור. וזה, במילים פשוטות, כל ההבדל.
מול עינינו מתנהל לאחרונה קמפיין מתוזמר שמבקש לייצר הקבלה מוסרית, בין טרור יהודי לטרור פלסטיני. מטרת השורות הבאות היא לפרק את המשוואה הזו לגורמים. שלא יהיו אי-הבנות: אי אפשר להתעלם מהתפרעויות אלימות ומגונות של קומץ יהודים קיצוניים כלפי ערבים, ואפשר בהחלט להגדיר אותן כטרור. ועדיין, הניסיון למתוח כאן קו של שוויון מוסרי הוא לא פחות ממגוחך.
הנקודה הראשונה לפירוק המשוואה נמצאת בסטטיסטיקה הקרה. הפער במספרים הוא לא פחות מתהומי. בצד אחד, טרור ערבי וממוסד שגבה את חייהם של אלפי ישראלים בעשרות אלפי אירועים שונים. בצד השני, טרור יהודי, שעל אף שיש להוקיעו, כמות הנרצחים בו לאורך עשורים מסתכמת בעשרות בודדות. הניסיון להניח את הנתונים הללו על אותן כפות מאזניים מנותק מהמציאות.
המספרים האלה מדברים בעד עצמם, ויחד עם שאר הטיעונים שאפרוס כאן, הם מעצבים את תפיסת המציאות כולה. הפער הזה הוא בדיוק הסיבה לכך שכאשר מדווחים על התפרעויות, ברירת המחדל שלי תהיה להאמין לצד היהודי, מתוך הבנה שברוב המוחלט של המקרים המניע הוא הגנה עצמית.
הבדל מהותי נוסף נעוץ במבנה ובתשתית. הטרור הערבי מנוהל על ידי צבאות טרור של ממש. ארגוני ענק המגובים בתקציבי עתק, שרשרת פיקוד מסודרת, מפעלי נשק ומעטפת אסטרטגית של מדינות כמו איראן. מנגד, הטרור היהודי הוא ברובו המוחלט תופעת שוליים של יחידים או התארגנויות קטנות, מקומיות ובלתי ממוסדות. אין להם מפקדות, אין להם תעשיית חימוש, ובוודאי שאין מאחוריהם מעצמה אזורית שמממנת ומגבה אותם.
הבדל תהומי נוסף, אולי החשוב מכולם, טמון במניע ובשורש האידיאולוגי. הטרור הערבי פועל מתוך מטרה מוצהרת של השמדת מדינת ישראל, כשהוא מכוון את נשקו כלפי אזרחים כדי לזרוע אימה. לעומתו, האלימות היהודית מתפרצת לרוב כיצר נקמה בעקבות פיגועים אכזריים. מדובר בהתנגשות בין שני עולמות ערכיים: בעוד הטרור הפלסטיני מקדש את המוות ורואה בו אידיאל למען רצח יהודים, הטרור היהודי,בדרכו העקומה והשגויה, נולד מתוך רצון נואש להגן על ערך החיים.
אך הפער החד ביותר מתגלה אולי כשבוחנים את תגובת החברה והממסד. בישראל, אירוע של טרור יהודי גורר אחריו זעזוע עמוק וגינוי. מהדרג המדיני, דרך מערכת המשפט ועד לציבור הרחב. מדינת ישראל פועלת באופן אקטיבי כדי לעקור את התופעה, שופטת את האשמים וכולאת אותם. מעבר לגדר, התמונה הפוכה לחלוטין: הטרור הפלסטיני מחובק על ידי הממסד. זוהי רשות פלסטינית שמשלמת משכורות עתק לרוצחי יהודים, אלו ערים שקוראות כיכרות על שם מחבלים מתאבדים, וזה ציבור שמעניק תמיכה גורפת לארגוני רצח כמו חמאס. כאן מגנים ועוצרים, ושם מממנים ומהללים.
הגיבוי המוסדי הזה מייצר נתון נוסף שמרסק את המשוואה: אחוזי החזרה לטרור. הסטטיסטיקה של מערכת הביטחון הישראלית מוכיחה שוב ושוב כי עשרות אחוזים מהמחבלים הפלסטינים שמשתחררים מהכלא, חוזרים מיד לעסוק בטרור, לעיתים אף כבכירים וכמפקדים. הדלת המסתובבת הזו קיימת כי הטרור הפלסטיני הוא מקצוע מתגמל. אצל היהודים, לעומת זאת, שיעור החזרה לפעילות אלימה או טרור אחרי מאסר, לא קיים כמעט מבחינה סטטיסטית. אין להם לאן לחזור, אין מי שיממן אותם, ואין שום מערכת שתעודד אותם להכות שנית.
שלא יובן אחרת: התפרעויות של יהודים נגד ערבים חפים מפשע הן פסולות וראויות לגינוי. הן לא רק כתם מוסרי, אלא קודם כל משקולת על צווארו של צה"ל שמפריעה לו במשימתו הקיומית. אפשר להתווכח על המדיניות, ואפשר לכעוס על אופן ההתנהלות של הצבא מול ההתיישבות, אבל דבר אחד חייב להיות ברור: אלימות עצמאית מהסוג הזה לא בונה ביטחון, היא רק פוגעת בו ומסכנת את כולנו.
ובכל זאת, ניסיון יצירת הסימטריה בין "טרור יהודי" לטרור הערבי-פלסטיני הוא מגוחך עד מרושע. הוא נועד, כנראה, רק כדי להכשיר את הקרקע לפתרונות מגוחכים ומרושעים אף יותר. פתרונות שאותם פשוט לא נקבל. לפני שאתם קופצים 'לקרוא לילד בשמו' ולצעוק 'טרור', אל תשכחו שהוא עדיין רק ילד, בניגוד למבוגר הטרוריסט שניצב בצד השני.