שנה וחצי חלפו מאז שאביבה סיגל, בת 65 מקיבוץ כפר עזה, הותירה מאחור את מנהרות הטרור של חמאס. חודשים ארוכים לאחר מכן שב אליה גם בעלה קית'.
על פניו, הבית שוב מלא, המשפחה התאחדה, והנכדים שוב מתרוצצים בין הברכיים. אך מאחורי החיוכים והחיבוקים מסתתרת מציאות יומיומית מורכבת, פוסט-טראומטית, שבה בני הזוג מנסים לנווט את חייהם החדשים-ישנים זה לצד זו, כשהם נושאים יחד משא כבד מנשוא. אחת מדרכי ההתמודדות עבור אביבה היא כתיבת הספר 'העיקר לקום לבוקר חדש' שיצא לאור לאחרונה.
"אני לא יודעת בדיוק איך לענות," מודה אביבה באולפן ערוץ 7 בגילוי לב כשהיא נשאלת לשלומה. "מצד אחד בא לי להגיד לך שטוב, אבל אני עוד לא בטוב. אני סוחבת משא כבד של מה שהיה בעזה ואחר כך את התקופה שבה נלחמתי בשביל להחזיר את קית' ואת לירי ואת אגם ואת כולם. אמרתי לקית' לפני כמה זמן שהלוואי שהיו לוקחים רק אחד מאיתנו. כי אז היה לשנינו יותר פשוט".
השותפות הגורלית הזו יצרה ביניהם מרחב הבנה כמעט טלפתי, כזה ששום אדם מבחוץ, רגיש ואמפתי ככל שיהיה, אינו מסוגל לחדור אליו. "קיים גם הצד שמנסה להגן", היא מסבירה, "יש את זה שקית' באמת מבין, ואני מבינה אותו והוא מבין אותי, אבל יש גם את ההרגשה של לא להכאיב יותר מדי, כאילו לא לדבר על זה יותר מדי בשביל לא לגרום לטריגר".
המרחק החווייתי הזה בלט במיוחד מול הילדים ובני זוגם, שלדבריה "מבינים, אבל לא מבינים באמת, כי אי אפשר באמת להבין". התובנה הזו היא שהניעה אותה לחשוף הכל, בלי כחל וסרק, בין דפיו של ספרה החדש. "הבנתי שאני צריכה בספר לכתוב מה הרגשתי ומה היה שם לפרטי פרטים. באופן העמוק ביותר".
הדחף לתיעוד החל כמחווה אינטימית, שקטה, לצד המיטה בבית בתה. "הכל התחיל מזה שחזרתי. אילני הבת שלי שמה לי חוברת עם עט, והיא כתבה עליה כמה שהיא אוהבת אותי וכמה שהיא שמחה שחזרתי. היא בקשה שאכתוב שם כל מה שעולה לי בראש - גם דברים טובים וגם פחות טובים. כל יום הלכתי לישון וחשבתי - אולי אכתוב מחר".
החסימה הראשונית נבעה מהחרדה העמוקה מהתמודדות עם זיכרונות הבוקר ההוא. "מה שקצת עצר אותי בהתחלה ממש, זה שאמרתי 'איך אני אכתוב על השבעה באוקטובר?'. זה יום מאוד טראומטי עבורי ולא רציתי לחזור אליו".
הפתרון הגיע מעובדת סוציאלית שליוותה אותה והמליצה לה להתחיל מהמקום שהכי בוער בה ורק בסוף לכתוב על השבעה באוקטובר.
המנוע האמיתי מאחורי המילים היה נכדה בן התשע. בעוד אימו מנסה לגונן עליו מפני המידע הקשה, במיוחד כאשר סבו קית' היה עדיין כלוא ברצועה, הילד חיפש סדקים בחומה. "אילני הזהירה אותי ואמרה, 'אימא, אל תשכחי, יש פה ילדים'. כי היא מאוד מאוד פחדה, ורצתה מאוד להגן עליהם, שהם לא ידעו בעצם איפה קית' נמצא. תמיד כשזה עלה היא שלחה את הילדים לחדר והגשתי שרויקי, בן התשע, רצה לשמוע. כשהתחלתי לכתוב זה היה בשבילו. רציתי להשאיר להם משהו".
הכתיבה היתה תהליכית. "כתבתי רק כשהיה בא לי לכתוב. לפעמים שבוע לא כתבתי, ולפעמים מצאתי את עצמי כותבת כל היום". כשנשאלה אם התהליך שימש לה כניקוז של "המוגלה הנפשית", השיבה: "תוך כדי הכתיבה הייתי משיבה שזה לא עוזר בכלל. היום, אחרי שהספר מוכן, אני מבינה עד כמה זה עזר וכמה זה יעזור לי בהמשך".
היא חוזרת לרגעי האימה של בוקר השבעה באוקטובר. "הגענו לממ"ד בהרגשה של 'עוד פעם יורים עלינו', הכל בסדר". בשנים האחרונות לא היינו בכלל סוגרים את הדלת של הממ"ד, כי לא היה זמן. ברגע צבע האדום כבר היינו שומעים נפילה. אז היינו נכנסים ומתחבאים מאחורי הקיר. וזה מה שעשינו ואז יצאנו. בחלון שרואים את עזה ראינו את כל הקסאמים באוויר, ואז ישר היה עוד פעם צבע אדום. נכנסנו לממ"ד, סגרנו את הדלת, סגרנו את החלון. והבנו וידענו שמשהו אחר קורה".
האימה החלה לזחול לגוף. "אני מאוד מפחדת באותו רגע. רועדת. כתבו לנו: 'תיכנסו לממ"ד ותנעלו'. מי שכתבה את ההודעה נרצחה. רעדתי אבל לא איבדתי את זה. לא כל כך ידענו מה קורה, רק שמענו יריות ותת-מקלע. ומישהי מהקיבוץ כתבה ששומעים רעשים שאף פעם לא שמענו, ושמשפחת עידן של רועי וסמדר נרצחו. אנחנו ניסינו להבין מה קורה ואף אחד לא כתב. היתה דממה".
בשלב זה, בנה שי יצר קשר והזהיר שהוא שומע ערבית בחוץ. "אמרתי לקית, 'אני לא אוכל לשמוע כלום יותר. קח את הטלפון שלי, אתה עונה להודעות, ואל תספר לי כלום".
בני הזוג העתיקו את מקומם לפינה מוגנת יותר בחדר, כשהם מבינים שדלת הממ"ד אינה נעולה. "זזנו וישבנו במקום הכי בטוח שיש, מנסים להרגיע אחד את השני. קית' לקח את התפקיד של המרגיע. לאט לאט אנחנוו מתחילים לשמוע הערבית, צעקות בחוץ, צרחות. קית אומר לי 'שומעים ירי גם', שומעים ירי, ואז קית אומר, 'שששש אולי זה החיילים שלנו נלחמים במחבלים', טיפה שקט. והוא מנסה לשמוע ואני מנסה לשמוע, ולא שומעים עברית, שומעים צעקות, צעקות בערבית. ואז ירו לנו על הבית. רעדתי, נתנו ידיים, הסתכלנו אחד על השניה בפחד אימה ממש".
ההמתנה המורטת הסתיימה בפריצה אלימה. "אנחנו שומעים אותם פשוט מתהלכים בתוך הבית, את הצעדים שלהם, והם מגיעים לדלת והצעקות מתקרבות והדלת נפתחת, והם פשוט נכנסים ומנסים להבין את מי הם תפסו. יש להם רובים, סכינים, אולרים. מה שהציל אותנו היה שקית' שם את הראש על הברכיים ואת הידיים על הראש ולא הרים את עצמו. אני נעמדתי לידו וצרחתי. אני זוכרת שצרחתי, ואני זוכרת שצרחתי שאופן שלא ידעתי שאני מסוגלת אפילו".
המעצר לווה בברוטליות קשה. "הכל מאותו רגע נעשה בצורה מאוד אלימה - באיומים ובצעקות. המחבלים קרעו את חולצתו של קית', בעוד אותי גררו החוצה. הם ירו על הרצפה וכמעט פגעו לי ברגל. אני זוכרת שהסתכלתי למטה והקליע היה אולי חמישה סנטימטר מהרגל שלי".
בשלב זה חולל המוח מנגנון הגנה קיצוני של ניתוק. "אני באותו רגע נכנסתי לסוג של ריחוף. אני זוכרת שקית' אמר 'אנחנו חייבים לברוח, יקחו אותנו לעזה' ועניתי לו 'אם יקחו אותנו לעזה - נראה את עזה'. אני זוכרת את המלים ולא מבינה איך אמרתי אותן. אמרתי להם 'קחו אותי, רקע אל תגעו בי".
כשהובלו אל מחוץ למבנה, נגלה לעיניהם חורבן הקיבוץ. "את יוצאת מהבית ואת קולטת את ממדי ההרס. אני רואה כבר בתים בשכונת הדור הצעיר עולים באש. אני מסתכלת ואני רואה מלא קבוצות של מחבלים על הדשא והם כולם צועקים". החוטפים, שהיו בחלקם לבושים במדי חמאס ובחלקם בלבוש אזרחי עזתי, דרשו לדעת היכן הרכב. "הם לקחו את המפתחות של האוטו של קית'".
הנסיעה ברכבו של קית' הייתה פרועה, כשחמושים מקיפים אותם. עם החצייה לרצועה, הועברו לכלי רכב אחר. ראשו של קית' כוסה בחולצה שחורה, ואילו על ראשה של אביבה הונחו תחתונים ישנים עם חור, שאפשרו לה להביט החוצה בבעתה.
"אני מצליחה לראות בעין הזאת כל מה שקורה בעזה, ואני רואה שם המשפחות עומדות בצדי הדרך ומקבלים אותנו כשכולם מוחאים כפיים ושמחים. ממש יום חג עבורם ואני בהלם, כי הבנתי שהם היו כל כך מוכנים. הבנתי שאני נמצאת במצוקה נפשית כל כך גדולה בעוד הם חוגגים את החגיגה הכי גדולה שהיתה להם", הוסיפה.
לצדה ברכב ישב קית', חבול וכואב. "בשלב מסוים הם זרקו אותו על האדמה ושברו לו את הצלעות. הם ירו עלינו אז אחד הקליעים פגע לו ביד כי הוא ניסה לברוח, אז הוא הלך לאט, ואני רואה את הדם על המכנסיים של קית".
הם הובאו לבית מגורים שבו נפער פתח ברצפת הסלון. "והמחבל למטה עם חיוך, וחיוך מקבל אותנו ואומר לנו שאנחנו צריכים לרדת מתחת לאדמה. ואני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני פחדנית, אני פוחדת מחושך, יש לי קלסטרופוביה, ואני לא יודעת בכלל איך אני אתמודד עם המצב הזה. אבל אני כן יודעת שאני חייבת לרדת כי אין בחירה, כי קית' אמר, 'תרדי קודם, אני אחריך שומר עלייך', וזה מה שעשינו".
במעמקים פגשו חטופים נוספים, ובהם גלי ברמן מכפר עזה, שהגיע כשהוא מכוסה בדם. גלי ניסה להרגיע אותם ואמר כי הדם על בגדיו שייך לכלבתה של אמילי שבה החזיק. המשפט הזה מוטט את עולמה של אביבה. "זה לקח אותי בשנייה - לבן שלי בקיבות שיש לו כלבה וידעתי שאם הם יהרגו אותה הוא יקפוץ עליהם. הייתי בטוחה מאותו רגע שהילד שלי אינו בין החיים".
בהמשך הוכנסו לתא גם בני משפחת גולדשטיין - חן ושלושת ילדיה, אגם, טל וגל. חן, פצועה וכאובה, זעקה כי נדב וים נרצחו. "ואני מסתכלת עליה ואני אומרת לה, 'אבל אל תדאגי, מישהו יבוא ויציל אותם, יזמינו להם אמבולנס'. היא אמרה לי, 'לא אביבה, אני ראיתי, הם מתים'. אמרתי לילדים 'אבא שלכם גיבור כי הוא ניסה להגן עליכם'. מאותו רגע היה לי תפקיד לעזור להם. עשיתי כל מה שיכולתי גם לא לחשוב על שי, כי זה כל הזמן היה לי בראש, ופשוט זאת הרגשה שאי אפשר לתאר אותה בכלל במילים. הילד שלי שם לבד עם הכלבה, קשה מאוד".
התא המשפחתי שנכפה עליהם מתחת לאדמה הפך למקור כוח חלקי, כשהם שואבים עידוד מהיכולת לדבר ולחבק זה את זה. בימים הראשונים שררה בקרבם האופטימיות כי מדובר באירוע חולף. המחבלים אמרו להם כי ישנם מאות חטופים, והם האמינו שהשחרור קרוב. "היינו בטוחים כולנו שזה עניין של שעות, שהצבא שלנו יגיע אלינו, שבטוח שתהיה איזשהו הסכם. אנחנו מבוגרים, יש שם ילדים, אין שום סיבה שאנחנו נהיה שם".
לצד הקרבה, אביבה הייתה עדת ראייה למעשי התעללות חמורים, פיזיים ונפשיים. "ראיתי דברים מאוד קשים. קית' ואני חווינו אלימות קשה".
אחד האירועים הדרמטיים ביותר המופיעים בספר מתאר את הגעתה של אלמה אברהם בת ה-84 אל הכוך, כשהיא במצב רפואי קשה. "ביום האחרון הביאו אישה מאוד מאוד מבוגרת עם רגליים אדומות וסגולות, אני חשבתי שהיא כבר לא בחיים. ואני אמרתי להם, 'תביאו לי אותה ואני אחזיק לה את הראש'. והם שמו אותה לידי, וברגע שנגעתי בה הרגשתי שאני נוגעת בקרח, היא הייתה קרה. ואמרתי להם, 'היא הולכת למות, אתם חייבים להביא לה שמיכה'. למזלי שהביאו לה שמיכה והתחלתי לעשות לה מסאז' בכל הגוף עוד ועוד, והתחלתי לצעוק לה שהיא חייבת להישאר בחיים. אמרתי לה שהיא שרדה חמישים ואחת יום, היא חייבת לשרוד עוד כמה שעות בשביל להגיע הביתה לילדים. כל פעם שאמרתי את זה היא מצמצה, אז ידעתי שהיא בחיים ובזכות המסאז' שעשיתי לה והצעקות האלו שהיא תישאר בחיים. כנראה נתתי לה מספיק כוח בשביל לשרוד, והיא הגיעה לארץ עם חום גוף של עשרים ושמונה מעלות".
הספר שכתבה נקרא "העיקר לקום לבוקר חדש". "השם הזה נולד אחרי לילה של הפגזות צה"ל. הבניין רעד והייתי בטוחה שאנחנו עומדים למות. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לשאת את מה שקורה שם, את מה שעושים לקית', את מה שעושים לבנות. כשקמתי בבוקר אמרתי לכולם, לעמית ולאגם וללירי ולקית' - 'העיקר לקום'. כל ערב היינו נותנים ידיים, ואומרים 'העיקר לקום לבוקר חדש'.
כיום, אביבה רואה בעדותה שליחות לאומית עליונה ונוסעת ברחבי העולם כדי להשמיע את קול החטופים. "אנחנו חייבים לדבר על זה כל הזמן, כל הזמן בכל מקום שאפשר. אני הייתי כבר 31 פעמים בחו"ל, דיברתי באו"ם, עמדתי על הרגליים בכל מקום שדיברתי ואני חושבת שכולנו צריכים להיות שליחים של ארץ ישראל ולספר".
אביבה סיגל תשתתף באירועי שבוע הספר ותגיע לפגוש את הקוראים ביום שלישי הקרוב בתל אביב וביום חמישי בירושלים.