ההודעה הדרמטית של הרב דב לנדו שבישרה השבוע על סיומה של השותפות ההיסטורית בין החרדים לנתניהו, אמורה הייתה להישלח לפני חודשים ארוכים.
נרשמה כאן הפרה בוטה של סעיף ליבה בהסכם הקואליציוני, בסוגיה הערכית והמהותית ביותר מבחינת שותפים ותיקים ונאמנים לגוש האמוני - נציגי המפלגות החרדיות.
במסדרונות הפוליטיים נשמעה בשנים האחרונות בדיחה מרירה: בכיסו של נתניהו מונח פתק קטן שעליו נכתב "חוק הגיוס יעבור אחרי..." ומכאן ואילך השורה נותרת ריקה. בכל פעם נמצא ה"אחרי" החדש. היו כמובן תירוצים מוצדקים, אך בשורה התחתונה, פעם אחר פעם, במשך שלוש שנים וחצי, נמצא ההסבר מדוע עכשיו זה עדיין לא הזמן.
גדולי התורה, בניגוד לדעת הקהל הרווחת ברחוב החרדי, העניקו לנתניהו עוד הזדמנות ועוד אשראי. הם ביקשו, באמת ובתמים, למצות עד תום את האפשרות לאשר חוק גיוס ורצו להאמין שהשותפים הפוליטיים שלהם יעמדו במילתם.
התפספסה כאן השבוע הזדמנות היסטורית.
ברור שהמטרה העליונה מבחינת מנהיגי הציבור החרדי, היא להבטיח את המשך הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים שתורתם אומנותם - הסדר שפעל כאן עוד מימי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. להבטחת ההסדר, הם הסכימו לשלם מחיר כבד מבחינתם.
לא מדובר היה בעוד תרגיל פוליטי ריק מתוכן. אני מסקר את המפלגות החרדיות למעלה משני עשורים. ניהלתי לא פעם שיחות ישירות עם מנהיגיהן הרוחניים בעבר ובהווה. אינני זוכר תקופה שבה ההנהגה הרוחנית החרדית הייתה קרובה כל כך לחתימה על חוק גיוס מרחיק לכת שכזה הכולל גיוס בפועל של אלפי חרדים בשנה, כולל יעדים וסנקציות שלא היו מתקבלים בעבר אפילו כבסיס לדיון.
הציבור החרדי איננו מבקש להגן על מי שאינם לומדים תורה באמת. בחדרי הדיונים, הובעה נכונות חד משמעית מפיהם של הנציגים החרדים בכנסת להסדר שיביא לגיוסם של מי שאינם מצויים בבית המדרש תוך הגנה ברורה על מי שתורתם אומנותם. זהו לב העניין. זו ציפור הנפש.
עוד דחייה ועוד עיכוב, עוד שיחת הרגעה ועוד הבטחה מלשכת ראש הממשלה, ובשטח המציאות הלכה והחריפה. אלפי לומדי תורה חרדים שופים למעצרים, נשללו מהם זכויות בסיסיות, ותיכף ייכנסו לתוקף הסנקציות הכלכליות שנקבעו בהחלטת שופטי בג"ץ, משל לומדי התורה הם עבריינים חלילה.
ובמקום לחבק בשתי ידיים את החוק שיבטיח גיוס חרדים רבים - גורמים פוליטיים מתוך הגוש עשו הכל כדי לא לקדם אותו.
כל פוליטיקאי מהימין שדיבר גבוהה-גבוהה על החשיבות בגיוס חרדים לצה"ל, ראוי שיערוך חשבון נפש בימים אלו. האם הוא באמת רצה בגיוס חרדים - או שפעל ממניעים פוליטיים-ציניים?
ומה לגבי היום שאחרי? הברית עם הימין חשובה; היא טבעית יותר מבחינה ערכית, תרבותית ולאומית; אבל אין ברית פוליטית שיכולה לבוא על חשבון קיומו של עולם התורה.
ומכאן, בעדינות ובאהבה, גם מילה לאחינו האהובים, נבחרי ומצביעי המפלגות הציוניות-דתיות.
אין צורך לטאטא תחת השולחן את המחלוקת האידאולוגית בין השקפת העולם החרדית לזו הדתית-לאומית. גם לא חייבים להסכים על הכול; הפערים עמוקים ביחס לצבא, למדינה ולדמותו של עולם התורה. אבל חייבים להבין, וחייבים גם להעריך, את ערך לימוד התורה. ובעיקר - חייבים לדעת להגן על האחר, גם כשהוא איננו צועד בדיוק בנתיב שלך.
הרי על עצם חשיבותו של לימוד התורה אין מחלוקת אמיתית. קיומן של ישיבות גבוהות והמשך צמיחת תורת ישראל בארץ ישראל הם ערכים עמוקים גם בעולם הדתי-לאומי. רק לפני חודשים אחדים אמר לי ח"כ אבי מעוז כי שמע באוזניו מראש ישיבת מרכז הרב הגאון רבי צבי יהודה קוק זצ"ל את הכלל לפיו הגיוס לצה"ל צריך לבוא רק אחרי עשר שנות לימוד בישיבה. האמירה הזו מבטאת הכרה ברורה: לפני הכול - תורה.
דווקא משום כך, קשה להבין: מדוע אנשי סיעת הציונות הדתית הביעו התנגדות - חלקם בפומבי, חלקם בסתר - לחוק הגיוס שעמד על הפרק? האם הם באמת מעוניינים בגיוס חרדים או מעדיפים להרחיב את הקרעים בין המגזרים?
יתרה מזאת: גם אם יש מי שמתקשה להתייצב בפומבי לצד אחיו החרדים, ראוי היה שירים קול לפחות למען אלו הקרובים אליו, בני הישיבות הגבוהות בציבור החרד"לי, שמעמדם נרמס באותה רוח משפטית המנשבת באולם בג"צ ובלשכת היועצת המשפטית לממשלה.
אף פעם לא מאוחר. כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן. אנשים אחים אנחנו.
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון החרדי 'בקהילה'