בשבת כ"ד תמוז תש"ח 31.7.48 שני חיילים דתיים בחטיבת אלכסנדרוני, סירבו לפקודת מפקדם לחלל את השבת ולבשל ארוחה לחייליו.
בעקבות זאת נדונו החיילים למאסר וראשם גולח. הארוע עורר סערה במדינת ישראל הצעירה והגיע לפתחו של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון.
בעקבות הארוע הזה קבל בן גוריון את עצת הרב גורן שצהל כולו יתנהל באופן שמתאים לאורח חייו של החייל הדתי. מבחינת בן גוריון היה זה חלק מחזון "צבא העם", לפיו צה"ל צריך להיות המקום שפונה לכלל החברה הישראלית על גווניה וחלקיה. כחלק בלתי נפרד מהעם כך החייל הדתי יכול לחיות לפי השקפתו ואורח חייו בכל יחידה.
ניתן ללמוד על ראייתו ארוכת הטווח של בן גוריון רק מהשנתיים האחרונות. עשרות אחוזים מלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, אותה חטיבה בה ארע המקרה, הם חיילים דתיים, ששירתו ומשרתים בשנתיים וחצי האחרונות יחד עם חבריהם שאינם דתיים, מאות ימי מילואים בלחימה בכל החזיתות.
כך גם בחטיבות מתמרנות רבות, מתקיימת שותפות בין חיילים דתיים לשאינם דתיים כשעשרות אחוזים מהכח הלוחם הם חיילים דתיים. קשה לתאר את המחיר הכבד שהיתה משלמת החברה הישראלית על ההתעקשות לפרק את הצבא ליחידות שבהם דתיים לא יכולים ללחום. המחיר היה כבד הן חברתית, אבל לא פחות מכך בטחונית.
שמירת המרקם העדין והחשוב של צבא העם היא אחת מהמשימות החשובות של מפקדי הצבא. הן המפקד בשטח, ובצורה עמוקה היא רובצת לפתחם של דרג הפיקוד הגבוה כאחריות בטחונית וחברתית. קיום השותפות בין כל חלקי החברה בצהל היא התנאי המחייב לכך שחיילים יהיו נאמנים זה לזה גם בשעת צרה. המלחמה כתף אל כתף, נבנית מערכי השותפות והמאמץ ליצר יחידות שבהן כולם מרגישים בני בית.
במשך השנים נהגו מפקדי הצבא באחריות המתבקשת. הם רואים את הצרכים ומבינים את האחריות שרובצת לפתחם. כחלק מהאחריות הזו הם גם מבינים, שעליהם לשמוע את הצדדים השונים, להבין את רחשי הלב, ולראות כיצד המציאות הצהלית הקשוחה נפגשת עם הצרכים של קבוצות שונות.
ביחס לזה ראויה לציון גם ההליכה בשותפות ארוכת שנים עם הציבור הדתי. ההבנה ששמירת הלכה וזהות דתית מאותגרות במציאות הצבאית האינטנסיבית הביאה את הצבא לקיים קשר של הקשבה ובירור עם העולם הרבני. מדובר בקשר הכרחי כדי להבין את האתגרים, את התנאים הנדרשים ולהתאים את המערכת הצבאית לכך שגם חייל דתי יוכל להרגיש בה בן בית ככל חבריו.
ואכן, מערכת זו של שיח משותף, מביאה לקיום השותפות שכל כך נחוץ לחברה הישראלית. שותפות אינה חפה מבירורים נוקבים ובמיוחד כשמדובר בנושאים טעונים. ועם זאת ניתן לעיתים לחלוק בכבוד, מתוך הנחה שהשלם גדול ונכון מהמחלוקת. כשיש דו שיח מבין ומכבד, בונים שותפות יציבה גם במקומות שבהם אין הסכמה.
פסיקת בגץ לאחרונה בענין שילוב נשים ביחידות המתמרנות, הציבה את העולם הדתי כולו במבוכה. הפסיקה שמחייבת את צה"ל לשלב נשים ביחידות שריון מתמרנות מעורבות עם גברים, אינה אפשרית הלכתית, ומעבר לזה מאתגרת את עולמו וזהותו של החייל הדתי. לצערנו, בג"ץ השתמש בחרב המשפט להכריע מחלוקת שצריכה להתברר בחברה הישראלית, ובכך תרם בחוסר תבונה וחוסר אחריות, לפרימת השותפות הכה חשובה. אולם לא רק בג"ץ, מצופה היה מהצבא להגיש עמדה אחרת ביחס לבעייתיות, ולא להשאיר את החייל הדתי חשוף לפגיעה כה קשה ביכולת שלו לשרת ולעמוד בסטנדרטים ההלכתיים והרוחניים הדרושים לו.
כמי שאחראים על השותפות שנים רבות, ורק במלחמה האחרונה הוכיחו אותה בדמים רבים, פנו רבני ישיבות ההסדר, הגבוהות והמכינות לצה"ל כדי להציב את הקושי שיש לחייל דתי במציאות הצפויה. הבקשה להפגש עם הרמטכ"ל, נובעת מהאחריות להמשיך את השותפות, שהיתה קיימת שנים רבות ועניינה לדאוג להמשך היותו של צהל צבא העם. חוסר התחשבות בבעיה שיוצרת הפסיקה לחיילים דתיים חותרת בצורה קשה נגד חזונו של בן גוריון ומבקשת לפרק את הצבא ליחידות שתהיינה סגורות לחיילים דתיים. מעבר לזה, היא תעביר את המסר לעשרות אחוזים מהכח הלוחם שצה"ל בוחר להתנהל באופן שסותר את אמונתו בצורה חזיתית.
לאור זה, תמוהה ומקוממת התבטאותו של הרמטכל השבוע בועדת חוץ ובטחון. לפי מה שדווח בכלי תקשורת, כשנשאל בדיון חסוי, מדוע אינו מזמין את הרבנים לפגישה ענה "אנחנו לא יכולים להכנס לשיח פוליטי, אי אפשר שכל אחד יציב תנאים לצה"ל".
העובדות בענין, נכונות, הרמטכ"ל נמנע ממפגש, אולם ההתבטאות מדאיגה. למה מתכוון הרמטכ"ל כשהוא מכנה שיח זה שיח פוליטי? האם הצרכים של החייל הדתי הם פוליטיים? האם מחר נשמע שגם שמירת שבת בצבא היא ענין פוליטי? וכך גם כשרות?
הניסיון להציג את הרבנים כמי שעוסקים בפוליטיקה חוטא לאמת בצורה חמורה. הרבנים לא מבקשים להפעיל כח כדי לשנות את הצבא, אלא מבקשים לקיים את השותפות כפי שהיתה ולהציג את הפגיעה שעשויה להיווצר בהדרת חיילים דתיים תוך פגיעה קשה בעולמם.
יש מקום לשאול, האם גופים אחרים, שדוחפים שירות נשים, אינם נפגשים עם גורמי צבא? האם צה"ל חדל לפגוש את חלקי החברה, ולקיים עמם שיח כדי לשמר את השותפות? במידה ולא, מדוע יגרע חלקם של מי שמבינים את הצרכים של עשרות אחוזים מהכח הלוחם? ומעבר לכך עלינו לשאול האם צה"ל פתוח לדיון בנושא שנתון במחלוקת בחברה הישראלית? האם רוח המפקד מאפשרת ביקורת על המהלך או שמא גם אלופים שעשויים להתנגד לו ימצאו את עצמם ננזפים על היותם מיצגים עמדה "פוליטית"?
כל אלו שאלות, ולא סימני קריאה, אך הן מחוייבות לאור ההתבטאות החריגה ומעוררת הדאגה, אם אכן היתה.
הימנעותו של הרמטכ"ל מהפגישה, היא מעילה באחריות המוטלת עליו. האפשרות שצה"ל ישקע בבועה וינהל את הדיונים עם עצמו, מבלי להכיר את השטח ולהבין את הבעייתיות, חמורה ביותר. לא פחות מכך, חמורה האמירה שמדובר בשיח פוליטי.
אם נקבל את המיתוג שנתן הרמטכ"ל לעצם הנושא, יש לקרא לכאורה קריאה הפוכה - להוציא את הפוליטיקה מהצבא, ולהמשיך את קיום הצבא כ"צבא העם" כפי שהיה עד היום לפי חזונו של דוד בן גוריון. את הפתרונות לנשים המבקשות להתגייס ולתרום, יש לאפשר ולקדם מבלי לפגוע במרקם העדין ובתנאי השירות של חיילים דתיים.
זו האחריות של הרמטכ"ל ושל המטכ"ל שתחתיו.