לקראת ציון 59 שנים לשחרור יהודה, שומרון ועזה במלחמת ששת הימים, ראוי להביט לא רק אל העבר - אלא גם אל ההכרעות שעדיין ממתינות לנו.
ב־14 במאי 1948, כאשר דוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, חיו בארץ כ־650 אלף יהודים בלבד. מדינה זעירה, מוקפת אויבים, חסרת עומק אסטרטגי, ענייה בנשק ובמשאבים היינו אז. ירושלים הייתה תחת מצור, הדרכים נחסמו, והיישוב היהודי נאבק על עצם הישרדותו. דווקא ברגע הזה קמו מתנגדים רבים - גם מבית וגם מבחוץ.
בתוך הנהגת היישוב היו מי שסברו כי הכרזה על מדינה תהיה צעד מסוכן וחסר אחריות. משה שרת חשש מבידוד מדיני וממלחמה כוללת מול מדינות ערב. אליעזר קפלן הזהיר מפני קריסה כלכלית וצבאית. היו גם אנשי ביטחון שסברו כי אין בידינו די נשק ותחמושת כדי לעמוד בפני פלישת צבאות ערב הסדירים.
אפילו בארצות הברית הופעל לחץ כבד לדחות את ההכרזה. בכירים בממשל האמריקאי הזהירו את הארי טרומן שהמדינה היהודית לא תחזיק מעמד יותר מכמה שבועות. מחלקת המדינה האמריקאית הציעה להקים בארץ משטר נאמנות בינלאומי במקום מדינה יהודית עצמאית.
ומנגד עמדו מדינות ערב - מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק - שהבהירו כי הכרזה על מדינה יהודית תוביל מיד למלחמה. ואכן, שעות לאחר ההכרזה צבאותיהן פלשו לארץ.
אבל בן־גוריון הבין אמת פשוטה: ריבונות אינה נולדת מתוך תנאים מושלמים. היא נוצרת מתוך צדקת הדרך ומתוך נכונות לאומית לקחת אחריות על המולדת.
והנה, כמעט שישה עשורים לאחר שחרור יהודה, שומרון ועזה, נדמה שחזרנו בדיוק לאותה נקודת מבחן. גם היום אומרים לנו לחכות. לחכות לעיתוי בינלאומי. לחכות להסכמה עולמית. לחכות לשקט ביטחוני. לחכות למיליון יהודים ביהודה ושומרון.
אך ההיסטוריה מלמדת שאומות אינן מקבלות את זכותן מאחרים, אלא מעצמן. ארצות הברית הכריזה עצמאות תוך מלחמה מול בריטניה, יוון השתחררה מהאימפריה העות'מאנית לאחר מרד עקוב מדם, איטליה וגרמניה התאחדו מתוך מאבקים ומלחמות, אירלנד נאבקה שנים לעצמאותה, קרואטיה וסלובניה הכריזו עצמאות למרות התנגדויות ומלחמות.
במקרים רבים בהיסטוריה, ההכרעה הלאומית קדמה להכרה הבינלאומית. קודם העם מימש את זכותו על ארצו ורק לאחר מכן הגיעה ההכרה של העולם.
בהיבט המספרי, המציאות כיום חזקה בהרבה מזו שהייתה ערב הקמת המדינה. ביהודה, שומרון, עזה ומזרח וצפון ירושלים - במרחבי השחרור של מלחמת ששת הימים - חיים כיום למעלה מ־750 אלף יהודים, יותר מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ בעת הכרזת המדינה.
גם בשנת 1948 היו רבים שטענו שיש להמתין - עד לעליונות צבאית, להכרה בינלאומית רחבה יותר או למציאות דמוגרפית נוחה יותר, אך דוד בן-גוריון הבין שאם העם היהודי לא יממש את זכותו בעצמו, איש לא יעשה זאת במקומו.
הוויכוח האמיתי מעולם לא היה דמוגרפי בלבד. השאלה היא מוסרית והיסטורית: האם עם ישראל מאמין שזוהי ארצו. אם אנחנו עצמנו מהססים להחיל ריבונות על לב מולדתנו, בחברון, בשילה, בבית אל ובבקעת הירדן, אנו משדרים לעולם מסר מסוכן: שאולי באמת איננו בטוחים בזכותנו כאן.
דווקא הוויתורים, הנסיגות והבריחה מחבלי מולדת תחת טרור, הם שמחזקים בעולם את השקר כאילו ישראל היא “כובשת" או “גזלנית". כאשר עם מוותר על נחלתו בגלל לחץ ואלימות, העולם מסיק לעיתים שהקרקע אכן איננה שלו.
זהו איננו רק ויכוח מדיני. זהו מבחן של תודעה לאומית. בשנת 1948 נמצאו המנהיגים שהעזו להכריז ריבונות למרות הסיכונים. בשנת 1967 זכינו לשוב אל ערש מולדתנו ההיסטורית. השאלה של דורנו היא האם נדע להשלים את המהלך, מתוך צדק, זכות ואחריות היסטורית. לא הכמות היא שקובעת. לא מיליון יהודים יביאו את הריבונות, אלא ההכרה הפנימית שהארץ הזאת שלנו.