אנחנו נכנסים היום בפתחה של שנת הששים לשחרור ירושלים, ושאר חבלי ארצנו שחזרו לידינו במלחמת ששת הימים, וזהו רגע נכון להתבונן בשאלה מה עשינו אנו, כעם, עם אותה מתנה מופלאה שקיבלנו, מתנה שעל אף היותה נס גדול, ניתנה לנו לא על מגש של כסף, אלא ביסורים ובדמים מרובים.
התשובה אינה אחידה: בירושלים וברמת הגולן - החלנו ריבונות, ואף זכינו להכרה אמריקאית בריבונות זו; את סיני מסרנו למצרים, לאחר שעקרנו במו-ידינו את הישובים שהקמנו שם, והיום אנו מתבוננים בדאגה על הצבא המצרי שהולך ומתעצם על גבולנו; בחבל עזה בחרנו בדרך המופקרת של עקירה ונסיגה, קיבלנו בתמורה שנים של "טיפטופי טילים" ו"סבבי-לחימה" מדממים משום שהפתרון ההגיוני היחיד: החזרת חבל עזה לידינו - נמחק מראש משולחן הדיונים, ולבסוף (הלוואי שיהיה זה לפחות סוף) את השביעי באוקטובר על כל זוועותיו, ועתה אנו עומדים על הקו הצהוב ונדרשים להחליט לאן פנינו.
וביהודה ושומרון בחרנו בדרך אוסלו, על נזקיה האיומים. אני כותבת "בחרנו", למרות שאני ודאי לא בחרתי בדרך זו, וכך גם ציבור גדול ועצום של אוהבי הארץ (וסתם אנשים בעלי שכל ישר ותפיסת בטחון סבירה), שעשה כל שלאל ידו כדי שמדינת ישראל לא תבחר באוסלו. אבל מדינת ישראל בחרה, פעם אחר פעם, בעוד ועוד נסיגות, ואפילו בעקירת ישובים, וכמעט-כמעט הגיעה אל הבחירה הנוראה שכונתה אז בשם המכובס "התכנסות".
שם, רגע לפני התהום, עצרנו את הנסיגות והעקירות, אבל המשכנו להקפיא את ההתיישבות, ולעמוד ללא-מעש מול מיזם ההשתלטות של הרשעות הפלסטינית על שטחי "סי", מיזם שמטרתו המוצהרת ותוצאתו הברורה: המשך הנסיגה הישראלית ביו"ש ללא יריה אחת, ללא הסכם חתום אחד, ללא הצהרה רשמית וללא פקודת-נסיגה אחת. אבל כן, נסיגה שאי אפשר שלא להבחין בה. לאורך שנים בחר עם ישראל לעמוד משותק גם מול הנסיגה הזו.
אתמול, בישיבת הסיעה החגיגית לכבוד יום ירושלים, היתה לנו הזכות לשמוע את הרב יצחק סמואל, חתנו של הרב אריה שטרן זצ"ל, מספר כיצד הגיב רבה של ירושלים, כשביקשו ממנו להשתתף בתפילה נגד העקירה והנסיגה מגוש קטיף: כיצד אפשר להתפלל לקב"ה שיציל את גוש קטיף, כשאנחנו עצמנו בחרנו לעקור את הגוש ולהחריבו ולמסור את חבל הארץ הזה לאויבינו? - שאל אז הרב, ולתמיהתם של שומעיו השיב בכאב: נכון, אתם ואני ורבים מאתנו מתנגדים מאד לצעד הזה, אבל אם מדינת ישראל בחרה לבצע אותו - מדינת ישראל זה אנחנו!!
ההבנה שמדינת ישראל זה אנחנו, משקפת את העובדה שעם קום המדינה הפכה הבחירה החופשית לנחלתו של העם כולו, לא רק של כל יחיד בתוכו. זוהי זכות שהיא גם חובה גדולה, ואחריות עצומה: לוודא שמדינת ישראל תבחר בטוב, תקבל את ההחלטה הנכונה, בכל צומת ובכל שאלה. גם בשאלת מצוות ישוב הארץ הכללית, מצווה שלא קיימנו לאורך כל שנות הגלות. אבל דווקא כשקמה לנו הזכות לקיימה - בחרנו, לצערנו, שוב ושוב, בהפך הגמור.
"ואתה הפקד את הלויים" - "כתרגומו: 'מני', לשון מינוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו, כמו: 'ויפקד המלך פקידים'" - ההסבר הזה של רש"י, המבהיר שבעל השררה הוא בסך הכל אדם שהופקד על משימה, ועליו לבצעה על הצד הטוב ביותר, בבחינת "לא שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם" - ההסבר הזה הוא נר לרגלי מרגע שמוניתי לשרה. הוא מטיל אחריות עצומה עלי במילוי כל משימותי ותפקידי. אחד החשובים שבהם: תיקון נזקי אוסלו, והזזת גלגל ההיסטוריה אחורה: שיבה אל מרחבי ארץ ישראל האהובה שנטשנו ושנגזלו מאתנו, וזאת באופן ממלכתי ובשם עם ישראל - עם שבחר בארצו, ובשם מדינת ישראל כולה.
אחד ממורי הדרך שלי היה עו"ד דורון ניר צבי ז"ל, שהיום הזה - יום ירושלים - הוא יום האזכרה שלו. כמה מתאים לו היום הזה - חשבתי כבר אז, כשקיבלנו את הבשורה המרה. דורון ז"ל הקפיד להזכיר לי שוב ושוב, עוד הרבה לפני שהייתי אפילו חברת כנסת: צריך לחשוב לא רק מה אנחנו עושים כפרטים למען ישוב הארץ, אלא מה מדינת ישראל צריכה לעשות בנושא הזה, כיצד עליה לתקן מן היסוד חוקים, תקנות, פרשנויות, מערכות, ניהול כח אדם, סדרי עדיפויות ועוד. דורון חינך אותי להתבונן במבט לאומי גם בהיבטים הכי פרקטיים, לא להסתפק בקטנות אלא לשאוף לתיקון לאומי בכל הנוגע להתיישבות ולאחיזה בארץ, והוא לא הסתפק בחינוך העקרוני אלא גם הצביע באופן הכי מדויק על התיקון המעשי לכל פרטיו ודקדוקיו.
דורון ז"ל, כמו גם הרב משה לוינגר, שאתמול ציינו את יום האזכרה שלו, הקפידו ללמד אותנו, שמעשה ההתיישבות והאחיזה בארץ צריך להיות מתוך שותפות פעילה בין ממשלה שפועלת נכון, ובין חלוצים שרצים קדימה במסירות נפש. במובנים רבים פעלנו לפי המתכון הזה, ובמבט לאחור, אפשר לומר שבחסדי ה', מכוחם של החלוצים הללו, מכוחם של מורי הדרך הטובים שהיו לנו, ומכוחו של עם ישראל שבחר בארצו ושלח אותנו להשיב את הארץ לידינו, הספקנו הרבה יותר ממה שתארתי לעצמי שנספיק, ויצרנו שינוי אסטרטגי והיסטורי. שינוי שודאי אינו מספיק, אבל בהחלט כן נותן כיוון נכון וסיכוי טוב להמשך הדרך.
תיקון נזקי אוסלו לא יגיע בשטחי "סי" בלבד, ובודאי לא בהתיישבות בלבד. הוא יחייב צעדים אמיצים והכרחיים לא רק בשטחי "איי" ו"בי", אלא גם כלפי עצם קיומה של הרש"פ, ההכרה בה כאויב מסוכן, ושינוי דירקטיבה רשמי ומעשי כלפיה. עוד רבה המלאכה לפנינו, אבל כבר עכשיו ניתן לומר: עם ישראל בחר בארצו, ולנו ולי ניתנה הזכות לממש את הבחירה הזו, והסיעתא דשמיא להצליח בכך לא מעט. ועל כל אלה, ביום ירושלים הזה, ראוי ונכון להודות.