ישנם רגעים בשירות הצבאי שבהם המדים אינם מייצגים רק הגנה פיזית על גבולות המדינה, אלא משמשים כגשר תרבותי, חברתי ולאומי.
עבור סגן מיכל עטר, מפקדת פלוגת בארי בקורס נתיב, השירות הצבאי הוא בראש ובראשונה משימה של חיבור, בנייה והרחבת שורשיו של העם היהודי.
בראיון מיוחד לערוץ 7, היא חושפת את מורכבות התהליך שעוברים החיילים העולים, ומסבירה מדוע השילוב בין המערכת הצבאית לגופים האזרחיים הוא הנוסחה המנצחת ליצירת זהות ישראלית ויהודית שלמה.
"קורס נתיב עוסק בליווי והכנה לקראת גיור. אנחנו מקנים להם תשתית ידע ומושגים בסיסיים להצלחה מירבית - גם בצבא וגם בתהליך הגיור. מדובר בתהליך מורכב מאוד שדורש הרבה כוחות פנימיים. הם לומדים על ההיסטוריה ועל המורשת", מסבירה עטר.
החיבור של עטר לעולם העלייה והקליטה אינו מקרי. עוד לפני שהגיעה לפקד על פלוגת בארי בנתיב, היא נחשפה לכוח המניע של צעירים מרחבי העולם הבוחרים לקשור את גורלם בגורל המדינה. הניסיון הזה עיצב את תפיסתה הפיקודית והבהיר לה כי מדובר בנכס אסטרטגי ולאומי למדינת ישראל. "בתפקידי הראשון כקצינה הייתי מפקדת מחלקה של קורס הסברה לנוער חו"ל. העולים החדשים מאוד מאוד קרובים לליבי. יש בזה איזשהו קסם, להבין שהעם היהודי ומדינת ישראל לא יכולים בלי האחים שלנו בחוץ לארץ. העולים החדשים הם כוח חזק מאוד ובמיוחד כשהם באים לארץ ובוחרים לעזוב את כל מה שהכירו כדי לתת למדינה ולעם".
השילוב של ציונות, קליטת עלייה ותהליך גיור צבאי מייצר בעיניה חוויה רוחנית ופיקודית שאין לה תחליף בשום יחידה אחרת בצה"ל. "זו שליחות עצומה וזכות ענקית לעבוד ולעסוק בהגדלת עם ישראל. אני קמה כל בוקר חדורת מטרה ויודעת שיש ערך עצום לפעולות שאנחנו עושים".
אחד המפתחות המרכזיים להצלחת המערך כולו הוא השותפות ההדוקה והייחודית שבין צה"ל למערכת האזרחית. עטר מדגישה כי היכולת להעניק מעטפת שלמה לחייל נובעת בדיוק מהסינרגיה הזו, שבה המפקדות והמורים האזרחיים פועלים כגוף אחד.
כאשר חייל עולה חדש מגיע אל שערי הקורס, הוא נושא עמו לא פעם חששות כבדים. קשיי השפה, המרחק מהבית והמפגש הראשוני עם תכנים דתיים ולאומיים עלולים לעורר רתיעה או פחד מחוסר קבלה. עטר והצוות שלה מודעים היטב למטענים הללו ופועלים בגישה המקדשת את הרקע שממנו הגיע החייל, מתוך הבנה שזהות אמיתית נבנית מתוך חיבור ולא מתוך מחיקה. "אני חושבת שהדבר שהכי חוששים ממנו כשהם מגיעים לקורס הוא שלא יקבלו אותם. שלא ישכחו להם את העבר. הגישה לנו היא שמה שהיה פעם לא נמחק אבל בונים קומה נוספת על היסודות הללו ויוצאים לדרך חדשה".
לשיחה מצטרף טוראי סמואל דרעי, רק בן 19, שהותיר מאחוריו את החיים המוכרים בצרפת, ארז את חלומותיו והגיע לישראל עם יעד ברור: לקשור את גורלו בגורל העם היהודי ומדינת ישראל, הן באמצעות כניסה תחת כנפי השכינה והן באמצעות נשיאה בנטל הביטחוני. כעת, כשהוא נמצא בעיצומו של קורס נתיב הממלכתי בפלוגת בארי, הוא עוצר כדי להביט לאחור על המסלול המרתק שעבר, ומספר על המהפך הפנימי שהתחולל בו מאז דרכו רגליו על אדמת הבסיס הצבאי.
את צעדיו הראשונים במערכת הצבאית החל דרעי במסגרת המוכרת של חיל החינוך והנוער, תחנה המהווה שער כניסה עבור עולים רבים. "התחלתי במחווה אלון ושם הציעו לי לעבור את קורס נתיב ולהתגייר. כבר בצרפת רציתי לעשות את זה. ברגע הראשון, חשבתי לעשות את הגיור אחרי הצבא, אבל הקורס הזה היה כמו מתנה".
כשנשאל דרעי על המשמעות העמוקה ביותר של השירות בצה"ל עבורו, במיוחד כמי שגדל בצרפת וחווה את המציאות המורכבת של יהודי התפוצות בשנים האחרונות, ניכר כי המילים פורצות ישירות מתוך לבו. מבחינתו, החיבור לאדמת ישראל ולצבא אינו רק חובה אזרחית או כרטיס כניסה לחברה, אלא הגשמת חלום ילדות שליווה אותו בכל רגע ורגע בגולה. "זה החלום שלי במשך שנים ארוכות ועכשיו הוא מתגשם. בשבילי ללבוש מדים זה לא רק כבוד, זו גם אחריות".