בימים אלה מצוין מלאת 85 שנים להקמתו של הפלמ"ח. על תרומתו, תפקודו וה-DNA שהנחיל הפלמ"ח דרך מפקדיו לצה"ל, שוחחנו עם חוקר המורשת, סא"ל במיל' גדעון מיטשניק.
הפלמ"ח, מזכיר מיטשניק, בנו של לוחם הפלמ"ח צבי מיטשניק ז"ל שהלך לעולמו לפני שנים אחדות, מוקם כיוזמה משותפת להנהגת היישוב ולראשי המנדט הבריטי, וזאת על רקע החשש הגובר מהתקדמות מסוכנת של כוחות גרמניים ואיטלקיים במזרח התיכון לעבר ארץ ישראל. הבריטים חיפשו שותף מקומי שיוכל לסייע להם והנהגת היישוב רצתה להתחזק גם אל מול הערבים.
כך מוקם כוח נייד מאומן ומיומן שתכליתו מלחמה ומאבק בשלב הראשון מול הערבים וסיוע למשימות הכוח הבריטי. הכוח מוקם ב-6 פלוגות של צעירים תחת פיקודו של יצחק שדה. הכוח זוכה לשיתוף פעולה מצד הבריטים במגוון תחומים ובהם אימונים, הדרכה, לוחמה זעירה, סיור, ניווט, חומרי נפץ, קבלת ציוד ומימון של הכוחות והפעילות. בהמשך הדרך יוצאים גם צנחנים מטעם הפלמ"ח למשימות הצבא הבריטי באירופה.
הבריטים לוקחים בחשבון שיתכן והכוח שהם מחמשים כעת יתהפך ויפעל נגדם, אך החשש הכבד יותר הוא מהפסד לגרמניה ובנות בריתה, וזאת לנוכח פעילות גרמנית ואיטלקית בזירת עיראק, סוריה, לבנון וצפון אפריקה.
הכוחות העבריים שמוקמים פועלים כמעט בכל רחבי הארץ, בשלב ראשון באימונים בסיסיים ובהמשך לפעילות סיור בסוריה ובלבנון למען הכוחות הבריטיים. באחד האירועים הללו מאבד משה דיין את עינו כאשר הוא מקרב משקפת לעיניו וצלף יורה ופוגע בה.
כאשר החשש מהתקרבות הגרמנים גובר מתרחבת פעילות הפלמ"ח ללימודי חבלה, צליפה וקרבות פנים אל פנים. בפלמ"ח שלוש מחלקות, האחת מוגדרת כמחלקה הגרמנית ובה עולים דוברי גרמנית שגם נשלחים למשימות באירופה, מחלקה ערבית בראשותו של יגאל אלון ומחלקה בלקנית אליה יצטרפו בהמשך חנה סנש וחבריה שלימים צנחו באירופה וחלקם לא שבו משם.
הפעילות הרשמית של כוחות הפלמ"ח נמשכת שנה שבה מתאמנים הלוחמים ומבצעים פעילות, ולאחר שנה זו הם מסונפים ל'רזרבה'. הם חיים את חייהם האזרחיים, אך ערוכים לקריאה במידה ויש בכך צורך מבצעי, מעין כוח מילואים.
בתקופה זו, מספר מיטשניק, נכנס אלמנט הסזון, "עונת הציד" שבה בשל העימות המתמשך של הבריטים עם אנשי הלח"י ובמידה מסוימת גם אנשי האצל"ל, מתקבלת הוראה מהנהגת הישוב ליחידות הפלמ"ח לעצור ולכלוא לוחמי לח"י, ובהזדמנות זו גם סוגרים חשבונות עם רוויזיוניסטים. הנכלאים סופגים מכות ועינויים ומועברים לידי הבריטים ששופטים אותם ומגרשים את חלקם למחנות מעצר באפריקה.
תקופת החשש מהתחזקות הכוחות הגרמניים חולפת ואיתה גם האינטרס המשותף לבריטים ולהנהגה, וכך מוצא הפלמ"ח את עצמו ללא תמיכה בריטית, ללא תקציב, הדרכה וציוד. אנשי הפלמ"ח עוברים לחיים משולבים בין חיי קיבוץ לאימוני לוחמה. לקראת תום מלחמת העולם הפלמ"ח מתפקד באופן מיומן וחשאי יותר כאשר הכשרות תנועות הנוער החלוציות חוברות אליו. תורת הלחימה הופכת סדורה יותר והארגון מפזר סליקים של נשק באתרים רבים ברחבי הארץ. במקביל יורדת פעילות הפלמ"ח יותר ויותר למחתרת, הפלי"מ מוקם לפעילות לוחמה ימית ולקראת האפשרות של הקמת מדינה נשלחים לוחמים להכשרה בטייס מתוך הערכה שצבא עברי עוד יקום ובקרוב ויש להתאמן גם בזירה זו של חיל אוויר עתידי.
הבריטים מצידם ממשיכים בהתנכלותם הקשה לכל פעילות ציונית, מניעת עלייה והגבלות על ההתיישבות, והפלמ"ח הופך לחלק מתנועת המרי, תנועה שכינסה לתוכה את כלל המחתרות וששיתפו פעולה לפרק זמן לא ארוך. הפלמ"ח מסייע בעלייה הבלתי לגאלית ובקליטת העולים בישובים, בקיבוצים ובמושבים ברחבי הארץ. כמו כן עוסק הפלמ"ח בהגנה על הישובים ובהקמתם של ישובים חדשים.
הפלמ"ח הופך לזרוע המבצעית העיקרית של ההגנה, ובתקופה בה יגאל אלון מכהן כמפקד הפלמ"ח ידוע על פעולות רבות נגד הבריטים, פיצוץ מסילות הרכבת, שחרור מחנה מעפילים, פיצוץ תחנת הרדאר על הכרמל ופעולות רבות נוספות בהן גם ליל הגשרים מה שמוביל לשבת השחורה, אותה שבת בה פשט הצבא הבריטי על ישובים, לכד ועצר לוחמי פלמ"ח וראשי הישוב. נקודה זו מהווה נקודת מעבר ברור של הפלמ"ח למלחמה חזיתית מול הבריטים.
בקרב ראשי הישוב מחלחלת ההבנה שיש להתכונן למלחמה הבאה שלא תהיה נגד כנופיות, אלא מול צבאות ערב הצפויים לפשוט על ארץ ישראל במידה ואכן הבריטים יתפנו. לאחר כ"ט בנובמבר 47' מתחילים הערבים בפגיעה בדרכים ובישובים. הפלמ"ח הוא למעשה הכוח הצבאי הראשון שהיה מוכן וערוך עם שמונה גדודים כולל הרזרבה, מה שמאפשר להגן על הישובים ועל הדרכים בכל רחבי הארץ, ולהוציא גם פעולות יזומות.
משקמה המדינה הופכים אלפי לוחמי הפלמ"ח לחלק משמעותי מאוד בהגנה ובניהול הקרבות בנקודות שונות ברחבי הארץ, בגבולות, בערים המעורבות ובהשתלטות על בסיסי הצבא הבריטי שננטשו. במהלך המערכה האינטנסיבית מוקם צה"ל והארגונים השונים מצטרפים לשורותיו בהדרגה כאשר הם נשבעים אמונים לצבא החדש שמוקם.
בספטמבר 48' מפרק בן גוריון את הפלמ"ח, לא לפני עימות לא פשוט בינו לבין ראשי ומפקדי הפלמ"ח המבקשים לשמר את הארגון. בן גוריון מתעקש על אחדות הצבא וסופג האשמות קשות אך בשם הממלכתיות מתעקש ומביא לפירוק.
ממשיך מיטשניק ומציין בדבריו את ההשפעה המשמעותית של הפלמ"ח על דמותו של צה"ל שקם מתוך הכוחות הלוחמים של הפלמ"ח ומפקדיו הבכירים משובצים בצמרת צה"ל ומתוכם מתמנה שורה של רמטכ"לים, אלופים וקצינים בכירים. מורשת הפלמ"ח הופכת לבסיס תורת הלחימה של צה"ל בהיבטים המבצעיים והאחרים.
על רקע דבריו אלה אנחנו שואלים את מיטשניק אם העובדה שהפלמ"ח פעל בזירה בה היה עליו לאלתר פעילות ויכולות ומתוך כך הפיק את תרבות ה'סמוך' ו'יהיה בסדר', לא גרמה לכך שמפקדיו הביאו את התרבות הזו גם לשורות הצבא מתוקף מעמדם כמפקדיו הראשיים של הצבא.
מיטשניק סבור שאכן היו אילתורים רבים בפעילות הפלמ"ח, אך היו ממפקדי הפלמ"ח, ובהם יצחק רבין, שפעלו נגד תרבות ה'סמוך' ועשו רבות על מנת לקעקע אותה ולשנות את תרבות הצבא. רבין עצמו נאם על כך במכללה לביטחון לאומי בימיו כשר ביטחון והזהיר מתרבות ה'סמוך'. כיום, אומר מיטשניק, אמנם קיימת תרבות שכזו בצבא, אך לא רק בו. היא קיימת גם בשורות החברה הישראלית האזרחית כולה.