במגילת רות - אנו מוצאים נקודת מפגש מרתקת בין הכלים האנליטיים של הכלכלה המודרנית לבין חוכמת הדורות.
המגילה, שאנו קוראים בחג השבועות - חג הקציר והשפע - נפתחת דווקא בצימוד מטריד וכואב: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ". חז"ל בתלמוד עמדו על הזיקה הסיבתית הזו ודרשו: דור ששופט את שופטיו.
כדי להבין את עומק השבר המוסדי הזה, עלינו לצלול אל משמעות הדו-שיח הנוקב המובא בחז"ל; אומר לו: טול קיסם מבין שיניך - אומר לו: טול קורה מבין עיניך. הקיסם התקוע בין השיניים הוא משל לעבירה קטנה, פגם אסתטי או מוסרי מינורי שהאזרח חוטא בו. כאשר השופט או נציג החוק מנסה להוכיח את האזרח ולתקן את דרכיו, הוא מבקש ממנו להסיר את אותו קיסם. אולם האזרח, במקום להקשיב לביקורת, משיב בבוז: טול קורה מבין עיניך. הקורה היא בול עץ עבה וגדול המשמש לבניית תקרות, משל לעיוות מוסרי עצום, שוחד או שחיתות חמורה שדבקה בשופט עצמו.
משמעות הדו-שיח הזה אינה רק חילופי האשמות אישיים, אלא קריסה טוטאלית של הלגיטימיות הציבורית. השופטים עצמם נתפסים כמקולקלים, ומשום כך, כל ניסיון שלהם להשליט חוק וסדר נתקל בבומרנג של דה-לגיטימציה. כאשר נציגי המערכת נתפסים כנגועים באינטרסים אישיים ובשחיתות, הם מאבדים את הסמכות המוסרית להוכיח את הכלל על זוטות. במצב כזה, האמון הציבורי במערכת כולה נמחק, והתוצאה היא חברה שבה איש הישר בעיניו יעשה. המשוואה הכלכלית-חברתית הזו היא בלתי נמנעת, כפי שמבהיר מדרש תנחומא: כל זמן שהדיין מקולקל - התבואה מתמעטת והרעב בא.
כפי שמבאר הרב משה מילר בספרו אילת הלבנה, המהלך המחשבתי המונח בתשתית המגילה אינו רק היסטורי או מוסרי, אלא מייצג ניתוח מוסדי עמוק. בתחילת מגילת רות אנו רואים כיצד הריקבון המוסדי והמשפטי קשור בטבורו לחורבן הפיזי והכלכלי. תובנה תורנית עתיקה זו זוכה בימינו לאישוש מדעי יוצא דופן. בשנת 2024 הוענק פרס נובל לכלכלה לחוקרים דארון אצ'מוגלו, ג'יימס רובינסון וסיימון ג'ונסון, על מחקריהם שהוכיחו כיצד מוסדות ציבוריים מעצבים את שגשוגן של מדינות. תיאוריית כלכלת המוסדות שהציגו מראה כי ההבדל המכריע בין מדינות עשירות לעניות אינו נובע מגאוגרפיה, משאבים או אקלים, אלא מאיכות המוסדות הכלכליים והפוליטיים. התכונה הקריטית הינה יכולתם של המוסדות לארוג את חלקי החברה השונים, ליצירת שיתוף פעולה ממלכתי ואורך טווח. מוסדות מכלילים, המבטיחים את שלטון החוק, חופש העיסוק והגנה על זכויות קניין, מייצרים שפע וצמיחה לאורך זמן. מנגד, מוסדות נצלניים, המרכזים את הכוח והמשאבים בידי אליטה צרה ומשחיתים את המערכות השלטוניות והמשפטיות, גוזרים על הציבור עוני ורעב.
דוגמה חיה וכואבת למנגנון זה בימינו היא קונגו. מדינה זו ברוכה באדמות חקלאיות מן הפוריות בתבל, עתודות מים מתוקים עצומות ואוצרות טבע יקרים מפז. למרות פוטנציאל השפע המובנה, כרבע מאוכלוסייתה סובל מאי-ביטחון תזונתי חריף. מה שמונע מקונגו להפוך למעצמה חקלאית משגשגת הוא קריסת המוסדות, שחיתות שלטונית והיעדר אכיפת חוק, המונעים השקעות חיוניות ויוצרים ארץ רעבה בלב השפע החומרי. זהו בדיוק היישום המודרני של הכלל כל זמן שהדיין מקולקל - התבואה מתמעטת.
חז"ל הקדימו תובנה מוסדית זו כאשר קבעו כי מלכת שבא אינה דמות כריזמטית מקרית, אלא מלכותא דשבא - כלומר, המערכת והמבנה המוסדי הציבורי הם העיקר, ולא האדם הפרטי העומד בראשם. עוצמתה של חברה אינה תלויה במנהיג זה או אחר, אלא ביציבותם של המוסדות. וכאשר המוסדות מתרוקנים מתוכן, החברה מגיעה לקריסה משקית, ו"ויהי רעב בארץ". קשר סימביוטי זה בין כלכלה לשלטון מיוצג במקדש בשולחן לחם הפנים, המסמל את השפע והביטחון התזונתי. השולחן מוקף בזר זהב, שחז"ל פירשו כסמל לכתר מלכות. מכאן ששפע כלכלי אינו יכול להתקיים ללא מעטפת מוסדית תקינה המגינה עליו. קשר זה מתהדק בסיפורו של דוד המלך, שמקורו בבית לחם - עיר שחוותה רעב כבד במגילה, אך הפכה לערש המלכות המאוחדת והשגשוג בזכות ייצוב המוסדות תחת הנהגתו של דוד.
מכאן עולה לקח קריטי לחברה המודרנית, ובפרט במציאות הישראלית הנוכחית. אנו ניצבים כיום לפני תקופת בחירות - תקופה השזורה מטבעה במתחים פוליטיים עזים, באמירות קיצוניות ובביקורת אישית נוקבת. באקלים כזה, הנטייה לשלוף חיצים מילוליים ולעסוק בהתקפות אישיות על נושאי משרה עלולה לערער את עצם יסודות השלטון והאמון במדינת ישראל.
הביקורת על נושאי משרה ציבורית - בין אם מדובר בשופטים בבית המשפט, בחברי כנסת ובמחוקקים, או בשרים ובמנהיגים בממשלה - היא חיונית, מבורכת והכרחית מתוך רצון אמיתי לשנות לטובה ולייעל את כל גופי המדינה. אולם, כפי שמלמדת אותנו המגילה, חובה עלינו לשמור על ממלכתיות ועל דיון ענייני, לגופו של עניין, גם בעיצומו של פולמוס סוער.
כאשר אנו מבקרים כדי לתקן ולייעל, מתוך כבוד למוסדות המשילות והמשפט עצמם, אנו מחזקים את המבנה המוסדי הציבורי. אך כאשר אנו גולשים לביקורת מחריבה המערערת את עצם הלגיטימיות של בית המשפט, הכנסת או הממשלה, אנו עלולים להחריב את הבית כולו ולגלוש חזרה לאנרכיה שבה איש הישר בעיניו יעשה. באנרכיה שכזו אין יציבות כלכלית, אין הגנה על זכויות, והתוצאה המיידית היא קריסה משקית ומחסור.
לקראת חג מתן תורה, הבה נזכור את משוואת המגילה: דור שיודע לבקר את נושאי המשרה בבגרות ובממלכתיות, תוך שמירה קפדנית על חוסנם וכבודם של מוסדות השלטון והמשפט, זוכה לברכת הקציר, לשפע הכלכלי המגולם בשתי הלחם ולאחדות חברתית איתנה.
הכותב הוא FRM ומרצה למימון במרכז האקדמי לב