אפילו ב"מועצת השלום" התעוררו מהאשליה
"אי אפשר לבנות עתיד כאשר קבוצות חמושות שולטות ברחובות, מסתתרות במנהרות ואוגרות נשק", כך הכריז בשבוע שעבר ניקולאי מלדנוב, יו"ר "מועצת השלום" שמינה הנשיא טראמפ. מלדנוב, שחזר על דבריו גם בכנס מינכן לביטחון ובפגישותיו בירושלים, קבע למעשה קביעה נחרצת: פירוק חמאס מנשקו אינו נתון למשא ומתן.
במילים אחרות, אפילו בכירי "מועצת השלום" האמריקאית כבר מבינים את מה שחלק מאיתנו מסרבים לעכל: אין סיכוי לפרק את מפלצת הטרור בדרכי שלום. ההכרעה תושג אך ורק בכוח הזרוע.
המספרים מספרים סיפור אחר
בעוד שהאופוזיציה וחלקים מהתקשורת המקומית עוסקים בגימוד שיטתי של הישגי צה"ל, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר לחלוטין. בחודשים האחרונים, תחת מעטה של הסכמי הפסקת אש זמניים, מדינת ישראל, לאחר ששחררה את כל החטופים וחילצה את גופות כל החללים, ניהלה רצף פעולות אסטרטגיות ששינו את פני הרצועה.
ראשית, בוצע ניקוי יסודי וחסר תקדים של תשתיות הטרור בשטחים שבשליטתנו, החל מקידוח ואיתור מנהרות עומק ועד להרס שיטתי של מתחמי פיקוד. שנית, וזהו העיקר, צה"ל הרחיב באופן הדרגתי ועקבי את מרחב האחיזה שלו. "הקו הצהוב" זז מערבה, וישראל שולטת כיום באופן מלא בכ-60% משטח הרצועה. כשמוסיפים לכך את היכולת המודיעינית לבצע סיכולים ממוקדים כירורגיים, כמו חיסולו של רב המרצחים עז א-דין אל-חדאד, מפקד הזרוע הצבאית, מתקבלים הישגים כבירים.
כשהאופוזיציה מכריזה: 'הפסדנו'
אלא שבעיניהם של ראשי האופוזיציה, בהם איזנקוט, בנט וליברמן, נראה שההישגים הללו כמעט ואינם נחשבים. במאמץ פוליטי פתטי הם משרטטים כותרות ענק על "התעצמות חמאס", ובדרך פוגעים ללא עכבות ברוח הלחימה של צה"ל.
בעבר, יחיא סינוואר היה זה שיצא מהמנהרות אחרי מבצע צבאי, התיישב בין ההריסות והכריז: 'ניצחנו'. היום, למרבה הבושה, ראשי האופוזיציה עושים את העבודה עבור אויבינו, יושבים באולפנים ומכריזים: 'הפסדנו'.
אסור לזלזל בחמאס, הניסיון המר לימד אותנו זאת. אך העובדות מדברות בעד עצמן: במהלך מבצע "שאגת הארי", חמאס נותר משותק. הוא לא העז להשיב "טובה" לחיזבאללה כשזה הותקף ומרבית יכולותיו הושמדו. חמאס לא הגיב פשוט משום שהיכולות שנותרו לו הן שיוריות, והרתעת צה"ל פועלת בעוצמה.
חמשת הצעדים להכרעה מוחלטת
זהו בדיוק חלון ההזדמנויות שאסור לישראל להחמיץ. לנוכח ההכרה הבינלאומית שחמאס הפר כל הסכם, על הממשלה לנקוט חמישה צעדים אסטרטגיים מיידיים בדרך לפירוק טוטלי:
• סגירת הברז הלוגיסטי: יש להפחית למינימום את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה. מתוך כ-650 משאיות יומיות כיום, חלק גדול מוקצה למותרות ורכיבים דו-שימושיים. הגבלה ל-150 משאיות ביום תמנע רעב מחד גיסא, אך תשלול מחמאס את השליטה במשאבים מאידך גיסא.
• חיסול הריבונות האזרחית: יש להשמיד מהאוויר כל סממן שלטוני של חמאס באזורים שטרם נכבשו. כל נושא נשק, שוטר מקומי או מבנה סמי-שלטוני חייבים להיות מטרות לגיטימיות כדי לרופף את אחיזת הארגון באוכלוסייה.
• נגיסה טריטוריאלית עקבית: המשך הזזת הקו הצהוב מערבה. נגיסה איטית, שיטתית ובטוחה שתגדיל את שטח האחיזה הישראלי ותקטין את מרחב המחיה של הטרור.
• הכשרת הקרקע המודיעינית: עיבוי והעמקת אחיזתם של שב"כ ואמ"ן בשטח, כהכנה מדוקדקת לכניסה קרקעית עתידית לפירוק סופי של התשתיות.
• עידוד הגירה מרצון: חידוש וריענון המאמצים של מנהלת ההגירה, כדי לאפשר לעזתים המעוניינים בכך לעזוב את הרצועה לצמיתות.
מלכודת המיליציות המקומיות
חובה להדגיש: הדרך לפירוק חמאס אינה עוברת דרך פתרונות קסם מסוכנים. הניסיונות של צה"ל לטפח "מיליציות מקומיות" או חמולות חמושות כאלטרנטיבה שלטונית הם משחק באש. בטווח הארוך, הנשק הזה יופנה בהכרח נגדנו.
הכרעת חמאס לא תושג על ידי מיקוד השלטון בידי כנופיות אחרות, אלא באמצעות שליטה ביטחונית ישראלית נחרצת, נחישות טריטוריאלית וריקון הרצועה מיכולות משילות ומטרור גם יחד.