במפרץ הפרסי האיתותים החשובים ביותר הם לעיתים דווקא אלה שאיש אינו מאשר במפורש. במשך עשורים נשענה הארכיטקטורה הביטחונית באזור על היגיון ברור יחסית: ארצות הברית תגן על חופש השיט ועל זרימת האנרגיה; איראן תאיים לשבש את מיצרי הורמוז, אך תימנע מסגירה מלאה שלהם; ומדינות המפרץ יסתמכו על וושינגטון, תוך הימנעות מעימות ישיר וגלוי עם טהראן. המודל הזה לא קרס, אך משבר 2026 חשף את מגבלותיו.
המפרץ נכנס לעידן שבו אי־ודאות עצמה הופכת לכלי אסטרטגי. ההרתעה אינה מבוססת עוד רק על קווים אדומים פומביים, פריסות צבאיות, או ערבויות אמריקאיות. היא מתעצבת יותר ויותר באמצעות כפייה סמויה, חשיפה חלקית של יכולות, תגובות שאינן מיוחסות רשמית, לחץ ימי, איום סמוי בפגיעה בתשתיות קריטיות ועמימות מבוקרת.
אין זו דוקטרינה רשמית במובן המקובל. סעודיה, איחוד האמירויות, או מדינות מפרץ אחרות לא הכריזו על "הרתעה באמצעות עמימות". אך בפועל מתגבשת באזור פרקטיקה חדשה: שחקנים מאותתים על יכולת בלי לחשוף הכול, מטילים עלויות בלי לקבל אחריות מלאה, מנהלים מגעים דיפלומטיים תוך הפעלת לחץ, ומשמרים מרחב הכחשה לצד הפגנת נחישות.
סעודיה ממחישה זאת היטב. הדיווחים על פעולות סעודיות לא־פומביות נגד איראן מצביעים על שילוב של נחישות סמויה, איפוק ציבורי וגמישות דיפלומטית. המסר לטהראן ברור: פגיעה בממלכה עשויה לגבות מחיר, גם אם המחיר אינו מוכרז, אינו מפורט ואינו מוצג כהסלמה רשמית. העמימות מאפשרת לריאד להרתיע ובה בעת להימנע ממדרון הסלמה.
גם איחוד האמירויות ניצבת בפני דילמה דומה: תקרית הרחפן ליד מתקן הגרעין בבראכה (17/5) המחישה כי תשתיות אזרחיות מתקדמות הפכו לחלק מזירת ההרתעה. במפרץ, ייחוס אחריות אינו רק שאלה מודיעינית; הוא החלטה אסטרטגית. להאשים פירושו ליצור לחץ להגיב; לשתוק פירושו לשמר גמישות, אך גם להסתכן בנרמול כפייה עמומה.
מיצרי הורמוז הם הזירה המרכזית של ההיגיון החדש. איראן אינה נדרשת לחסום אותם לחלוטין כדי לייצר מנוף אסטרטגי. די באיום, עיכוב, בדיקה, הגבלת מעבר, או שינוי כללי המשחק כדי להשפיע על שווקים, חברות ביטוח, יבואני אנרגיה ומתכננים צבאיים. הורמוז אינם עוד רק צוואר בקבוק גאוגרפי; הם הופכים למערכת הפעלה של כפייה אזורית.
כאן טמון הסיכון. עמימות עשויה לחזק הרתעה, משום שהיא מקשה על היריב לדעת מה יהיה המחיר של פעולה תוקפנית; אך באותה עת היא גם מקשה להבין כוונות, לזהות גבולות ולהטיל אחריות. היא יכולה למנוע מלחמה כוללת, אך להפוך עימותים מוגבלים לשגרה. היא מאפשרת נסיגה ללא השפלה, אך עלולה לעודד ניסוי מתמשך של ספי הסלמה.
לכן, ארצות הברית ומדינות המפרץ אינן יכולות להסתמך על עמימות בלבד. הן זקוקות למנגנוני ייחוס, הגנה מפני רחפנים, ניטור ימי, הגנה על תשתיות קריטיות וערוצי ניהול משברים. עמימות אסטרטגית עשויה למנוע את המלחמה הבאה; אך אם תהפוך לכלי הסדר המרכזי של המפרץ, המשבר הבא יהיה קשה יותר
ואם יפרוץ, לשליטה ולעצירה.
ד"ר עופר ישראלי, גאואסטרטג ומומחה למורכבות של היחסים הבינלאומיים, למדיניות ביטחון בינלאומי והמזה"ת, הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. ספרו הרביעי, "השלכות מורכבות בעימותים במזרח התיכון," התפרסם לאחרונה (2026) בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים.