ד"ר אדווה ביטון, מתארחת באולפן ערוץ 7 וחוזרת אדווה אל אותו יום מר ונמהר בשנת 2013, שבו השתנו חייה וחיי משפחתה מן הקצה אל הקצה, כאשר בתה הקטנה, אדל ביטון הי"ד, נפגעה באורח אנוש בפיגוע אבנים קטלני בשומרון, פציעה שהובילה בסופו של דבר לפטירתה כשנתיים לאחר מכן.
בשיחה מרגשת עד דמעות אך מלאת תעצומות נפש, היא משרטטת את הדרך מהאבל הכבד אל נקודות האור, הילדים שנולדו בהמשך, חתונת בתה והנכד שבדרך.
"האירוע הזה תמיד קיים ונוכח - משהו שאי אפשר לשכוח לעולם", משחזרת ביטון. "חזרנו מביקור באריאל. בדרך חזרה הביתה הרכב שלנו נרגם במטח של סלעים על ידי ערבים. נקלעתי עם שלושת בנותיי לסיטואציה מורכבת ונוראית. קודם כל בתור אימא, לראות את הילדה שלך מתבוססת בדמה ממש, ואני לא יכולה לעשות כלום. זו תמונה שמלווה אותי עד עצם היום הזה - מצב של חוסר אונים גמור".
בתוך חוסר האונים, כשהיא מנסה להעניק לבתה עזרה ראשונה בסיסית, פנתה אדווה אל המקור היחיד שיכול היה להעניק מזור. "מלבד לנסות להרים את הראש, לנסות לפתוח נתיב אוויר פתוח עד כמה שיכולתי, לא יכולתי לעשות דבר. אני מוצאת את עצמי יושבת ברכב וזועקת לקדוש ברוך הוא בזעקות שבר 'שמע ישראל'. שמישהו כבר יוציא אותנו מהסיטואציה הנוראית הזו".
הזעקה הזו נענתה, ובאופן שממחיש את מורכבות החיים במרחב המדמם של יו"ש, מי שהגיע ראשון לזירה היה איש רפואה פלסטיני. "כמה אירוני שמי שהגיע להציל אותנו היה פראמדיק ערבי. הוא טיפל באדל, הביא לייצוב מצבה עד שפונתה לבית החולים".
למרות שגם היא נפגעה היה ברור לה שהיא צריכה להיות ליד אדל הי"ד. "מצאתי את עצמי מגיעה למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שניידר, נכנסת לתוך המחלקה, ובאותו הרגע חרב עלי עולמי. אני מסתכלת על המיטה, אני רואה את אדל שלי, שבר כלי, מחוברת לכל כך הרבה מכשירים. אני אומרת 'ריבונו של עולם, זה לא אמיתי'. לפני שעתיים הרי היינו בסיטואציה אחרת, היא היתה מלאת חיים - וברגע אחד הכל השתנה".
מכאן החל מסע ייסורים ממושך ומטלטל. " זנחנו את כל עיסוקנו, גם אני וגם בעלי, והתגייסנו למלחמה הזו. ממש להוציא אותה מהשבר הזה ולהחזיר אותה את כמה שיכולנו לחיים".
המלחמה על חייה של אדל לא התנהלה רק בחדרי הטיפול הנמרץ ובמחלקות השיקום, אלא גלשה לזירות בירוקרטיות ומשפטיות מתישות, אל מול מערכות אטומות. "התמודדנו גם בזירה הבירוקרטית. אם יהיו מוכנים לקבל אותה לשיקום וגם בזירה המשפטית בעניין המחבל וכמובן בבית עם הבנות שלנו. זו הייתה תקופה של המון סיעתא דשמיא שהיה לנו כוחות להתמודד".
למרות התפילות של עם ישראל כולו שליווה את המשפחה באותם ימים אדל הי"ד נפטרה מפצעיה בתום מאבק ממושך. "איבדנו את אדל במובן החומרי אבל מאז היא נוכחת הרבה יותר. האור שלנו שורה אצלנו בבית בנתינה, בחסד, במיזם החברתי שקרוי על שמה. יש לנו שלושה ילדים שנולדו לאחר מכן ולא הכירו את אדל פיזית - אבל הם מכירים אותה דרך העשייה הזו. כל הבית שלנו מתנהל סביב החסד הזה. המשפחה שלנו גדלה ברוך השם, יש לי ילדה שהתחתנה לא מזמן ועוד מעט אהפוך לסבתא לראשונה".
מתוך השכול הפרטי שלה, מבקשת ד"ר ביטון לשלוח מסר של תקווה ואמונה לאלפי המשפחות שנוספו למעגל השכול. "אני מסתכלת על כל נקודות האור שקיימות בחיים שלי. נכון שאיבדנו ויש כאב גדול מאוד - ממש מסך שחור שלא מאפשר לראות את האור. אבל לאט לאט נדלקות נקודות מאירות ומצליחים להכניס אותן לחיים. זה תלוי ממש בבחירה החופשית שלנו. השמחה הפכה מרכיב חיוני בחיים שלנו - כי צריך להישאר ולשמוח עבור מי שנותר בחיים. זה לא אומר שאין התמודדות יומיומית גם אחרי 11 שנים של אובדן".