אחד המראות המרגשים ביותר הוא חתן וכלה העומדים תחת חופתם. באותם הרגעים הכל נוצץ, השמחה בשיאה, ההתרגשות ממלאת את הלב.
אכן, זו תחושה נפלאה של פעם בחיים בעזרת ה', אך כל זוג נשוי יודע שהחתונה היא רק נקודת הזינוק; העבודה האמיתית, האהבה השורשית והקשר עמוק באמת בין בני הזוג, מתחילים דווקא ביום שאחרי. רק אז נמדדת היכולת להחזיק את אותה הערכה והוקרה הדדית במהלך השנה כולה, בתוך השגרה וחיי היום-יום.
במידה מסוימת, אני חווה תחושה דומה בימים שלאחר יום ירושלים, כשהפוקוס עובר מהחגיגות המרגשות של שחרור העיר העתיקה אל המשמעות העמוקה של העיר עבורנו בכל יום ויום בשנה. את העבודה היומיומית לחדד עבורי מה מהותה של ירושלים גם בשגרה, ואת הקושי, שלי ושל רבים, לשמור על ההתרגשות והיחס הנכון לירושלים בכל יום ויום.
לא נולדתי ב-1967, אלא תשע שנים מאוחר יותר, וכשאני מבקר בעיר העתיקה, אני מנסה לחשוב על התחושות שהרגישו מוטה גור והצנחנים כשהם פרצו דרך שער האריות, כשנכנסו לעיר העתיקה, הניפו את דגל ישראל על הר הבית ואמרו את המשפט המיתולוגי: "הר הבית בידינו" - מהמילים העוצמתיות ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית.
אני שואל את עצמי מחדש: מה עבר בליבם ובמוחם של מוטה גור והצנחנים כשאמרו זאת? איך אוכל לנסות לחוות מחדש את התחושות הללו, את ההתרגשות הזו באופן אותנטי, לא רק כזיכרון היסטורי אלא כחלק ממי שאנחנו כעת?
לצערי, נראה לפעמים שהעם היהודי לא תמיד מכיר את משמעותה של ירושלים כראוי לה באמת. נכון, הרחובות התמלאו רק לפני ימים אחדים בהמוני אדם, אך יחד עם זאת, בשיחות עם אנשים מחוץ לירושלים, מחוץ למעגלים מסוימים ומגזרים אחרים בישראל, ובעיקר מחוץ לארץ, לא תמיד הם מרגישים, מבינים ומעריכים את המשמעות העמוקה של העיר הזו עבור העם היהודי.
ירושלים היא השורש של הזהות שלנו כעם ישראל. השיר המפורסם "בלבבי משכן אבנה" מבטא את הרעיון שיש חלק מירושלים בלב כל יהודי בעולם. אין עוד עיר שכל יהודי יכול לומר עליה "יש חלק ממני שמחובר לעיר הזו". יש ערים נפלאות בארץ כמו חברון, טבריה וצפת, אך אין אליהן את אותו חיבור עמוק כמו לירושלים.
כל בית כנסת בעולם פונה לירושלים וכל תפילה שלנו מתמקדת בה. "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - אלו תפילות שאנו אומרים שלוש פעמים ביום, שוב ושוב. אלה הם הכיסופים והתקוות של כל יהודי בעולם. הקשר הזה לירושלים צריך להתבטא באותה תשוקה ובאותה הערכה בכל יום ויום, בדיוק כמו בזוגיות שורשית שנבנית בשגרה, שנמדדת באהבה וההתרגשות היומיומיות.
אני זוכר כילד שגדל בסטטן איילנד את השיר "The Little Bird is Calling", על ציפור קטנה שמשתוקקת לחזור הביתה. הבית הוא ירושלים. כילד שרתי אותו והרגשתי שאני אותה ציפור שמשתוקקת לחזור הביתה, וברוך ה' זכינו אני ומשפחתי לחזור ארצה. ביום הראשון שלנו בארץ, דאגנו להגיע לירושלים כדי לחיות ולהרגיש את העיר המדהימה הזו והמסופר עליה במשך דורות.
אולם, אנחנו לוקחים אותה כמובנת מאליה. גם אני לוקח אותה כמובנת מאליה, כי לא הייתי שם כשמוטה גור הכריז את אותם משפטים דרמטיים. לא הייתי שם כשלפתע יכולנו להגיע לכל חלקי העיר. נולדתי לירושלים שכבר הייתה מאוחדת ובשליטתנו. קשה לדמיין מציאות אחרת, אך עלינו להכיר במה שיש לנו ולא להרשות לעצמנו לקחת את המציאות הזו כמובנת מאליה.
לכן, גם 59 שנים לאחר איחוד העיר, אם נשכיל להחזיק בתודעה את הנס הזה ולא לשחרר אותו גם כשיום ירושלים חולף - לא ניקח אותה כמובנת מאליה ונוכל באמת לשמוח בה. בין אם צפינו בטקסים מהבית בבית שמש, רעננה, תל אביב ועוד, ובין אם הגענו לירושלים או תלינו תמונות של העיר בביתנו - עלינו לוודא שירושלים, קדושתה וערכה, אינם דבר מובן מאליו עבורנו בשום יום מימי השנה.
חזרנו לכאן אחרי 2,000 שנות גלות. עלינו להראות הערכה גדולה לירושלים, שכל יהודי צריך להרגיש חלק ממנה. המשימה האמיתית שלנו מתחילה דווקא עכשיו, בימי החול והשגרה: לומר להקב"ה במעשינו ובמחשבותינו בכל יום מחדש, שאנו מסרבים לקחת את המתנה היקרה הזו - ירושלים - כמובנת מאליה.
הכותב הוא מנכ"ל OU ישראל