בכיכר החורבה מדי ערב שבת היינו נפגשים, הנוער של הרובע, אחרי סעודת השבת ומדברים על כל מה שקורה ברובע.
על זה שהולכים לשפץ את החורבה ויהיה לנו פחות מקום להסתתר במשחק סליקים שהיינו משחקים במוצאי שבת. ועל כך שיש דיבור מהשכנים ברחוב חב"ד שבמפקד שבת של בני עקיבא המורל של שבט ניצנים הוא הכי חזק.
כילדים דיברנו על הדמויות המוזרות האלו שפתאום היית רואה הולכות להן בתמהוניות. ויכולנו פשוט לגשת לאנשים האלה, לדבר איתם ולדלות מידע על עברם האפל. מאיר השיכור שהאגדות מספרות שהיה קצין בצבא ונשרט מאיזה מלחמה. או לבנה הקבצנית העשירה שיש לה וילות בירושלים. או יורם השיכור שהוא בכלל חוטף ילדים וכדאי להתרחק ממנו. והיה גם את האישה הסגולה שכאילו לקוחה מאיזה סרט אימה וכדאי להישמר.
היו גם מקומות שהייתה הסכמה שבשתיקה שאליהם לא מתקרבים. כמו הלמטה בגן התקומה. אבל היו הרבה מקומות יפים שבהם בילינו את רוב שנותינו.
כמעט כל מקום שהוא רחבה פתוחה של יותר מעשרה מטרים הפך להיות פוטנציאל למגרש כדורגל.
גגות הבתים היו עבורנו אתגר נהדר לגלות לכמה בתים אנחנו יכולים פשוט להיכנס בלי שאף אחד יכול להעלות על דעתו. והרהורים מה יקרה אילו אלו יהיו ערבים שיפלשו לבתים האלו.
גדלנו בתוך בועה משפחתית. 700 משפחות עם כמה משפחות מהרובע המוסלמי. ואלפי תיירים מדי שבוע שהיו עוצרים ומספרים סיפורים במקומות שאף פעם לא העמקנו שיש בהם היסטוריה או משהו מיוחד, כמו החומה הרחבה שמבחינתנו זה היה אוסף של אבנים שיושבות אחת על השניה ואל תרדו לשם כי המקום שורץ נחשים.
כמעט כל נער מתבגר ברובע עשה ביזניס בחגים. כולנו ראינו את איציק נהון פותח מכונת סוכר ופופקורן ובשלב מסוים נפל האסימון שזה לא מונופול וכל מה שצריך כדי לעשות כסף זה לעשות את זה גם.
למדנו גם לנצל את משאבי המקום לטובתינו. מדי שני וחמישי היה אפשר לראות את ילדי הרובע יורדים לכותל וחוזרים עם שקיות מלאות בטופים וסוכריות שנזרקו על ילדי בר מצווה שעלו לתורה בפעם הראשונה בחייהם. היום חנויות נפתחות ברובע בכל מקום.
בזמנו היה לנו את פלאפל שלום ופיצה רמי וקארדו. היה את טוני ופרלמן. וזהו.
שלום תביא כדור פלאפל זה היה כמו להגיד שלום ברחוב.
גדלנו על המניין של גבי שאף אחד לא ישפוט אותך אם תגיע בשעה איחור ותתחיל קודם בשמונה עשרה של מוסף. גדלנו על זקני העדה של אליהו הנביא. על הנוסח של יעקב ולס והרב בני לנדאו. אביתר אילן זה הגבאי הכי מוכשר שהכרתי. לא משנה כמה אורחים יש בתפילה. איכשהו כולם מקבלים כיבוד למרות שיש רק 7 עליות.
נוף ילדותנו רווי גם בטרגדיות ובאבדות. אני זוכר שכל אסון היה מכנס את כולנו. עננת העצבות פשוט נפלה על תושבי הרובע. כולם היו שם.
הרצח המזעזע של אלחנן אתאלי הי"ד בסמוך לכותל הקטן ולשער הכותנה. פיגוע התופת בגבעה הצרפתית שבו נרצחה שכנתי מיכלי פרנקלין. הפיגוע במרכז הרב שבו נרצחו נריה כהן חניכנו בבני עקיבא וחבר ילדותי יוחאי ליפשיץ. בתוך כל הכאב והכינוס הזה גדלנו, צמחנו ונבנינו.
והיום כשר בממשלה אני מלא בהכרת הטוב למקום בו גדלתי. המשרד בראשותי זוכה להיות שותף גם בבניינה של ירושלים בתקציבים של מיליונים. ירושלים והרובע היהודי משתנים. להסתובב ברחבי העיר זה משמח ומעלה הרבה נוסטלגיה.
אבל אני גם אגיד בכנות שזה גורם לי לפעמים למחנק בגרון ודמעות שמבצבצות. הרבה מאוד ישתנה כאן. ירושלים גדלה ומתפתחת ואנו גדלים וצומחים יחד איתה. אשרינו שזכינו.
היינו כחולמים. תודה על הזכות ועל השותפות.