ישנה מחלה שקטה שמכרסמת לאחרונה בשיח הציבורי שלנו, לה אפשר לקרוא "תופעת הנאוריזם נרקיסיזם".
תחת אצטלה של ליברליזם, נאורות וקדמה, מסתתרת לעיתים קרובות תופעה עגומה הרבה יותר: חוסר יכולת, או שמא חוסר רצון, לייצר ביקורת עניינית. במקום זאת, אנחנו מקבלים הפגנת שנאה עיוורת נגד הדת. במקום דיון נוקב וראוי על סוגיות דתיות וחברתיות, מדובר במופע של נרקיסיזם טהור, שכל תכליתו היא לגרום לכותב להרגיש מתקדם ונאור בעיני עצמו, על חשבון רמיסת הדת והוקעת האחר.
דוגמא לכך הכתה גלים לאחרונה בטוויטר, בצורת ציוץ שגרף אלפי לייקים. כותבת הציוץ הביעה סלידה ודאגה, מכך שרחובות תל אביב "נכבשים", לא פחות, על ידי יהודים חובשי כיפה שנושאים נשק - ככל הנראה חיילי מילואים שנושאים בנטל ההגנה על אותה עיר ממש - ונשים עוטות מטפחות. הטקסט הזה לא עצר שם.
הוא קבע כי נוכחות של משפחות דתיות בעיר היא "תקיעת אצבע בעין" והשתלטות שיטתית. הציוץ הזה לא ניסה לאתגר תפיסות עולם מורכבות, הוא פשוט הפגין את אותו נאוריזם-נרקיסיזם בוטה, המבקש לטהר את החילוניות מכל סממן יהודי מסורתי שניצב מולו, והכל מתוך עמדת עליונות מדומיינת. זו איננה ביקורת מוסרית, זוהי בסך הכל שנאה יוקדת שמתחפשת לליברליות.
שלא יובן אחרת: מותר, ואפילו חובה, לבקר את הדת ואת החברה הדתית. גם אני שמגיע מתוך העולם הדתי, יודע זאת היטב, ואף לא מהסס להשמיע ביקורת נוקבת כזו בעצמי כשהדבר נדרש. התפתחות וצמיחה של כל חברה נשענות על היכולת שלה לקבל ביקורת מבפנים ומבחוץ. אלא שיש קו גבול ברור, והוא עובר בדיוק במקום שבו מסתיימת הענייניות ומתחילה השנאה העיוורת. כשביקורת נאמרת מתוך כאב, מתוך אכפתיות ורצון אמיתי לתקן - היא כלי בניין הכרחי. אך כשהיא נזרקת לחלל האוויר רק כדי לעקוץ ולייצר פרובוקציה ריקה של הדרה, היא מאבדת כל לגיטימציה.
את האבסורד המוחלט של המציאות הזו אפשר לראות דווקא כשנושאים עיניים מעבר לים. בשבת האחרונה, התקיימה יוזמת "שבת 250" שעליה הכריז נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לרגל חגיגות רבע המילניום לעצמאותה של אמריקה. תחשבו על זה לרגע: נשיא המעצמה הגדולה בעולם, אדם שאינו יהודי, יוצא מגדרו כדי לחלוק כבוד מיוחד למסורת היהודית, וקורא לאומה האמריקנית כולה להקדיש זמן למנוחה, משפחתיות והכרת תודה לאל ביום השבת. איזו תעודת עניות זו לחברה שלנו, כשנשיא לא-יהודי יודע לכבד ולהעריך את הדת היהודית הרבה יותר מאשר כמה יהודים-ישראלים שחיים כאן איתנו.
חברה בריאה לא נבהלת מסממני הדת של בניה, אלא מעניקה להם מקום מתוך ביטחון עצמי. בדיוק כפי שהאמריקנים ידעו לחבק את יוזמת השבת של טראמפ. ביום שבו נפסיק להתייחס לכל אדם עם כיפה ולכל עגלת תינוק במרחב הציבורי כאל "אצבע בעין", נוכל להתפנות לוויכוחים האמיתיים. שיח ציבורי שמושתת על כבוד בסיסי למסורת, במקום על פחד והדרה, הוא המרחב היחיד שבו ניתן וצריך להשמיע ביקורת נוקבת על הצביון הדתי של המדינה, וחשוב מכך, זה המרחב היחיד שבו הביקורת הזו גם באמת תישמע.
רחובות תל אביב, כמו כל עיר אחרת בארץ הזו, אינם רשומים בטאבו על שמו של אף מגזר. האתגר האמיתי שלנו אינו איך להדוף את המסורת החוצה, אלא איך לייצר איתה שיח כן ואמיץ. עד שזה יקרה, הפרובוקציות הללו ימשיכו להעיד רק על פשיטת הרגל המוסרית של מי שכותב אותן. מי שרואה ביהודי עם כיפה או במשפחה דתית "תקיעת אצבע בעין", היה עיוור עוד לפני כן, עיוור משנאה.