חג השבועות מחזיר אותנו בכל שנה אל מגילת רות, סיפורה של האישה המואבייה שבחרה לקשור את גורלה בגורלו של עם ישראל. רות לא נולדה לתוך העם היהודי, אך במילים "עמך עמי ואלוקייך אלוקיי" ביטאה את אחד הרגעים המכוננים בתולדות ההצטרפות לעם ישראל.
השאלה כיצד מצרפים אל העם היהודי את מי שמבקשים לקשור את גורלם בגורלו אינה שאלה היסטורית בלבד. בימינו היא עומדת בלב אחת הסוגיות הרגישות והמהותיות ביותר של החברה הישראלית.
לאחר נפילת מסך הברזל החל גל עלייה אדיר מברית המועצות לשעבר. אלא שמתוך כ-1.3 מיליון עולים שהגיעו לישראל מכוח חוק השבות, כחצי מיליון אינם יהודים על פי ההלכה, ורק כ-30 אלף מתוכם עברו גיור כדת משה וישראל.
אבל לצד אי יהדותם ההלכתית של רבים מן העולים וצאצאיהם, המציאות הישראלית מספרת סיפור נוסף. יותר מ-30 שנה לאחר העלייה הגדולה, ילדיהם ונכדיהם משולבים עמוק בחברה הישראלית: הם משרתים בצה"ל, מוכנים למסור את נפשם עבור המדינה, לומדים במערכת החינוך הישראלית, חיים את התרבות הישראלית והיהודית, חוגגים את חגי ישראל ושותפים מלאים לגורל הלאומי.
ביטוי עוצמתי לכך מביא הרב שמואל סלוטקי, דיין בבית הדין לגיור, ששני בניו נועם וישי נפלו בקרב בקיבוץ עלומים בשבעה באוקטובר, כשסיפר על לוחם שיצא ל-24 שעות התרעננות אחרי 80 ימי לחימה בעזה, ובחר להגיע לבית הדין כדי להשלים את גיורו. לדבריו, הלוחם אמר: "אני לא חוזר לעזה בתור לא יהודי. אם אני אמות - אני רוצה למות כיהודי. גיירו אותי עכשיו". בדבריו הפשוטים ביטא אותו לוחם את עומק קשירת הגורל של רבים מבני זרע ישראל למדינת ישראל ולעם היהודי.
דווקא משום כך, הפער בין הזהות הישראלית שהתגבשה לבין המעמד ההלכתי הולך ומעמיק. לא אחת אדם בטוח כי בן או בת זוגו יהודים, ורק בשלב מתקדם של הקשר, סמוך לרצון להקים בית, מתברר אחרת. המציאות הזו אינה פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית, והיא עלולה להפוך לאחת הסוגיות הכואבות ביותר של הדור הבא.
על אף שנושא הגיור עולה בדרך כלל סביב חג השבועות, ומיקומו בסדר היום הציבורי אינו גבוה, מדובר באחת הסוגיות החשובות לעתיד החברה היהודית בישראל. ככל שהחברה הישראלית, הרבנים העוסקים בגיור וממשלת ישראל לא יתמודדו עם אי יהדותם ההלכתית של רבים מעולי ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם, הבעיה תלך ותתרחב.
בתוך עולם התורה קיימת מסורת רחבה הרואה בגיור של "זרע ישראל" חובה דתית ולאומית. הרב חיים דרוקמן זצ"ל דיבר על החובה לפעול במלוא המרץ כדי להביא בחזרה את הנידחים לחיק העם היהודי. גם הרב אליעזר מלמד כתב כי גיור קרובי יהודים שעלו מברית המועצות לשעבר הוא אתגר "דתי ולאומי מהמעלה הראשונה", וכי יש מקום לקבל ולצרף לישראל מי שמראה נכונות להצטרף לעם היהודי, גם אם אין ודאות שיחיה כאדם דתי בכל המובנים.
אין מדובר, חלילה, בוויתור על גיור כדת משה וישראל, אלא ביצירת מסלול גיור ממלכתי, ציוני ונגיש, הרואה בשירות בצה"ל, בהשתלבות בחברה הישראלית ובחיים בתוך תרבות יהודית סימנים ממשיים לרצון אמיתי להצטרף לעם היהודי.
הגיור אינו מסתיים עם הגיור הפורמלי מול בית הדין, אלא מתחיל שם. יש להשקיע משאבים ומאמצים גם לאחר הגיור, כדי להמשיך ולקרב את הגר, לפתוח בפניו את צפונות היהדות, ולהוסיף על הזהות הישראלית שכבר התגבשה קומה נוספת של זהות יהודית הנשענת על מורשת ישראל.
מגילת רות מלמדת אותנו כי הצטרפות לעם ישראל מתחילה בקשירת גורל. בדור שלנו, החובה הדתית והלאומית היא לזהות את קשירת הגורל הזו, ולפתוח לה שער של אמון וקירוב בגדרות ההלכה.
הכותב הוא ראש המחלקה לזהות יהודית ציונית בהסתדרות הציונית העולמית, סגן יו"ר קק"ל ונציג תנועת המזרחי העולמית במוסדות הלאומיים.