לב לבן

התופעה הייחודית שבה זרמים תת-קרקעיים מתורת הסוד העברית פורצים ובוקעים אל פני השטח ומרווים את המון העם, מרתקת בעיניי. ואולי יש בתופעה הזאת כדי להצביע, יותר מכול, על הקשר העמוק והסודי שפועם בעורקיה של האומה ומבטא את ערגתה לדודה-אהובה.

קשר שלו ביטויים שונים ומגוונים; ממזמורי קבלת השבת של מקובלי צפת שהתקבלו בכל קהילות ישראל ועד לתיקון הושענא רבה וליל חג השבועות שהפכו זה מכבר ממנהג ותיקין ההוגים בסודותיה של התורה, למנהג עממי חוצה עדות וגילים.

המכנה המשותף לכל המנהגים הללו הוא כאמור האהבה העמוקה המשתקפת ממנו. אהבה המקלקלת את השורה, שאיננה מחשבת חשבונות רציונליים קרים, כגון עד כמה אפקטיבי ללמוד בשעות מאוחרות עד שעות הבוקר המוקדמות.

וממש כמו זוג אוהבים המסתודדים להם בשיחה שקטה עד השעות הקטנות של הלילה, בלי להבחין איך הזמן חולף עובר לו, כך גם אהבתם של ישראל - לתורה ולנותנה - איננה יודעת גבול.

אין באומות העולם דיבורים כגון אלה של רבינו חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש על התורה, שאף זכו ללחן נוגע: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דברים כו, יא).

ביטויי הדבקות האלה בנותן התורה ובתורה, הם תופעה יוצאת דופן בתולדות האנושות. ביטויים ששיאם ביום החתונה הגדול, יום מתן תורה (תענית כו, ב), שבו קשרה כנסת ישראל את חייה בחיי חתנה האהוב - הקדוש־ברוך־הוא. במובן זה, בכל סיפור אהבה זוגי יש הד לסיפור האהבה הגדול שלנו. כל זוג הוא שיקוף בזעיר אנפין, לזוג השמיימי.

לקשט את הכלה

לפני כחודשיים, ממש כשהייתי בדרך חזרה ממילואים, שמעתי ברדיו שיר שמייד בשמיעה הראשונה נגע לי עמוק בלב. שולי רנד שר שם על איש המבקש מאהובתו לפתוח לו את הדלת, "לאיש שהגיע מלב המדבר", ואני הרגשתי שהוא מדבר ממש עליי. וכך, נשביתי בקסמה של המנגינה, המילים והביצוע המרגש בקולו החם והעמוק של שולי.

השיר הקסום הזה, שנכתב עם אבי אוחיון ובהפקתו של מתן דרור, הלך והתפשט והפך לתופעה של ממש. להיט ויראלי שצועד בראש המצעדים ברדיו, שזכה לעשרות רבות של ביצועים ברשת, ושזוגות רבים מאוד זכו להתארס או לצעוד לחופה לצליליו ולמילותיו.

בכתבה שנעשתה לאחרונה על השיר, הסביר רנד את מקור הביטוי שנתן לשיר את שמו: "לב לבן זה ביטוי שאני מכיר דווקא מהעדה המרוקאית, שאומר 'אני הלב שלי לבן עליך'. אין לי עליך טינה, אין לי עליך כעס. לב פתוח".

את השיר כתב שולי לרעייתו צופית אך דווקא מהמקום האישי והאינטימי הזה הוא פרץ מליבם ללבבות רבים. בעבורי, השנה, הוא גם מהווה פרשנות חדשה לחתונה העליונה שעליה מדברים המקובלים בחג מתן תורה (זוהר ח"ג צח, א, וראה עוד ח"א ח, א):

"חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה... כך אמר רבי שמעון בשעה שהתכנסו החברים אצלו בלילה: הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של החברים, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא החברים, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא".

לקשט את הכלה - להכין את עצמנו לקראת החופה הגדולה. והנה עוד דרך לקרוא דרך מילות השיר, כביטוי לקשר המיוחד שבין הדוד לרעיה.

בנמוך בגבוה

בריאיון, שולי מסביר שהמדבר שעליו כתב הוא המצב הנפשי שבו היה נתון. דימוי לתחושת בדידות, יובש רוחני, חיפוש וקושי: "אֲהוּבָתִי פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת / לָאִישׁ שֶׁהִגִּיעַ מִלֵּב הַמִּדְבָּר / לִבְשִׁי שִׂמְלָתֵךְ זֹאת הַנֶּהֱדֶרֶת / לִקְרַאת אִישׁ חוֹלֵם שֶׁפּוֹסֵעַ וְשָׁר".

וגם בעבורי, מהווה התורה, לא פעם, בקישוטיה המרהיבים ועומקי סודותיה, בית ומקום מנוחה ורגיעה מכל המדבריות הצחיחים שמהם אני מגיע.

ומשם לעוד ביטוי יפהפה לקשר הייחודי והתמידי הזה; בעליות בירידות, בגבהים ובתהומות, ובכך שעם היותה פתוחה וגלויה בפנינו, היא נותרת תמיד כחידה לא מפוענחת: "אֲהוּבָתִי בָּעוֹלָם אֵין כָּמוֹהָ / אַתְּ לְעוֹלָם לִי אַחַת יְחִידָה / אֲהוּבָתִי בַּנָמוּךְ בַּגָּבוֹהַּ / סֵפֶר פָּתוּחַ אַתְּ לִי חִידָה".

ומשם אל הפזמון המרגש: "מוּל נֵרוֹת / זוֹהֶרֶת בְּאוֹר יְקָרוֹת / פָּנַיִךְ בָּחַן עֲטוּרוֹת / עוֹמֵד וְשׁוֹאֵל / מָה זָכִיתִי / אַחֲרֵי שֶׁאָמַרְתִּי נוֹאָשׁ / יָמִים לֹא הָיִיתִי מַמָּשׁ / אֵיךְ בָּאת לִי בַּזְּמַן / לֵב פָּתוּחַ הוּא לֵב לָבָן".

הנרות והזוהר, הפנים המוארות מהפנימיות, והתחושה העמוקה על גודל הזכות, אחרי הנואשות, וחוסר הממשות. ואיך היא באה לנו בדיוק בזמן, ואיך שבזכותה הלב שלנו נפתח והופך ללבן.

גם הבית הבא בשיר מבטא, כך נדמה לי, את התלות ההדדית בין התורה אלינו: "אֲהוּבָתִי בִּשְׁנָתְךָ אַתְּ צוֹחֶקֶת / אֲנִי הוּא הָאִישׁ בִּגְלָלוֹ אַתְּ שְׂמֵחָה / אֲהוּבָתִי פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת / אֲנִי הֶעָמֵל וְאַתְּ לִי בְּרָכָה". הצחוק במצב הבלתי מודע - בשינה, כמו מבטא את ההשפעה הסגולית של לומדי התורה עליה. כאשר עוסקים בה באהבה ובהתמסרות - גם זמני השינה הופכים לחלק בלתי נפרד מריתמוס האהבה הפועם בינינו. אנו העמלים בתורה, ללמוד וללמד אותה, אך הברכה איננה מאיתנו, היא בוקעת ויוצאת מתוך התורה עצמה ושופעת אלינו.

אמת על שפתיה דבש וחלב

ומשם אל הבית החותם שבו האיש שהגיע מלב המדבר וביקש שאהובתו תפתח לו את הדלת, כבר יודע: "אֲהוּבָתִי בָּעוֹלָם אֵין כָּמוֹהָ / בֵּין חֲדָרֶיהָ אֵלֵךְ מְסוֹבָב / אֲהוּבָתִי בַּנָמוּךְ בַּגָּבוֹהַּ / אֱמֶת עַל שְׂפָתֶיהָ דְּבַשׁ וְחָלָב".

ההליכה המסובבת הזאת בין החדרים, כמוה כהליכה נפעמת מהיופי הניבט מכל חדר. מהקסם שבכל פינה. מתחושת הביתיות החמימה והעוטפת שמסובבת את מי שהולך לו מסובב בין החדרים.

והסיום המרגש - שמתכתב גם עם מנהג אכילת מאכלי החלב בחג השבועות (כל בו סי' נ"ב, הובא במ"ב ס"ק יא), שלקוח מן הפסוק בשיר השירים (ד, יא): "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

הדבש והחלב הם ביטוי לערבות דברי האמת שעל שפתי התורה: "ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה" (שיר השירים רבה ד, יא, א).

ואולי אפשר גם לראות את הערך המובחן והייחודי שבכל אחד מהם, כפירוש המובא בספר הדודאים (פירוש הדודאים לרבי אלימלך רימלט, פסוק יא; ראיתי בפירוש 'תוכו רצוף אהבה' לשיר השירים לרבנית נ' גאל־דור עמ' 145-146): "דברי תורה נמשלים לדבש וחלב, כי החלב היא מאכל היונקים והיא חיותם (=הקיום הבסיסי), וגם פשטי התורה (=סיפורי התורה והלכותיה), היא חיי האדם ושווה לכל, והדבש הוא סודות התורה".

כך התורה בשלל חדריה, סובבת אותנו ומסובבת אותנו, ביופייה ובעומקה, על כל חלקיה; בפשט ובסוד, בנגלה ובנסתר. בנמוך בגבוה.

ואיך היא תמיד באה לנו בדיוק בזמן, ואיך בזכותה הלב שלנו שוב נפתח והופך ללבן.