בימים אלו נשמעים קולות ברורים ממסדרונות משרד האוצר הקוראים לצעדים דרסטיים ומכאיבים במטרה להגדיל את הכנסות המדינה. על הפרק: העלאת גיל הפרישה ל-70, ביטול הפטור המיתולוגי ממע"מ באילת, וגזירות מיסוי נוספות.
מדינת ישראל נמצאת מזה למעלה משלוש שנים במלחמה מתמשכת ורב - זירתי. הוצאות העתק הביטחוניות אינן מותירות ברירה, והן מחייבות את הממשלה לאתר מקורות תקציביים חדשים בדחיפות עליונה כדי למנוע קריסה משקית.
במציאות של מאבק קיומי כה ממושך, השאלה אינה עוד כלכלית בלבד, אלא מוסרית וחברתית: האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לקיים את ה"לוקסוס" של קצבאות אוניברסליות ושירותים מלאים לקבוצות אוכלוסייה שאינן שותפות למאמץ הלאומי?
ערב בחירות, חובה עלינו להציב לפתחם של הפוליטיקאים מכל קצוות הקשת את שאלת השאלות: האם הגיעה העת לשנות את מדיניות הרווחה המאפשרת למגזרים שלמים לשלם מחיר סמלי בלבד למערכות הבריאות והביטוח הלאומי, בעוד הנטל הכלכלי והביטחוני על האזרח העובד והמשרת הולך ומכביד עד נקודת השבר?
מאחריות לאומית לנסיגה הדרגתית
כדי להבין כיצד הגענו לנקודה זו, יש לחזור אל ציר הזמן ההיסטורי של מודל הרווחה הישראלי, שנע לאורך העשורים בין תפיסה סוציאל-דמוקרטית ריכוזית לנסיגה הדרגתית לעבר מודל ליברלי.
בשנות ה-50 וה-60, ימי הייסוד וקליטת העלייה, הרווחה נתפסה ככלי אסטרטגי ראשון במעלה לבניית אומה. המדינה לקחה אחריות ישירה על אזרחיה: חוק לימוד חובה (1949) נולד כדי לייצר "כור היתוך" חינוכי; הקמת המוסד לביטוח לאומי (1953) הפכה את הסיוע הסוציאלי מזכות וולונטרית מבוזרת לזכות חוקית וממוסדת; וחוק שירותי הסעד (1958) הסדיר את מחויבות הרשויות המקומיות לנזקקים.
שנות ה-70 סימנו את "תור הזהב" של המערכת הזו. תחת לחץ של מחאות חברתיות עמוקות, ובראשן תנועת "הפנתרים השחורים", ובתמיכת התרחבות כלכלית, הורחבה רשת הביטחון באופן חסר תקדים. נחקק חוק ביטוח אבטלה (1973) והורחבו קצבאות הילדים האוניברסליות, ששימשו ככלי דמוגרפי וחברתי כאחד.
אלא שהחגיגה נעצרה בשנות ה-80 וה-90. המשבר הכלכלי החריף והאינפלציה הדוהרת של תחילת שנות ה-80 אילצו את המערכת לבצע בלימה והתחלת נסיגה, שהובילו ישירות אל שנות ה-2000 ואילך. מאז, המדיניות מאופיינת בצמצום תקציבי, התניית זכויות ונסיגה מובהקת מהמודל הקלאסי לעבר מודלים קפיטליסטיים המעודדים ומאלצים יציאה לעבודה.
השורשים: המערכת שנועדה לבנות עם
חשוב לזכור שמדיניות הרווחה המקורית של ישראל לא צמחה רק מתוך חמלה נוצרית או פילנתרופיה, אלא שירתה צרכים לאומיים ואסטרטגיים קריטיים של מדינה צעירה:
- קליטת עלייה: הצורך המיידי לספק מגורים, מזון ובריאות לעולים שהגיעו חסרי כל, כדי למנוע תסיסה וקריסה חברתית.
- כור היתוך: איחוד גלויות מרקע תרבותי שונה תחת זהות ישראלית אחת.
- ביצור דמוגרפי: עידוד ילודה מובהק, שנתפס כצורך ביטחוני וקיומי מול איומי האזור.
- צמצום פערים עדתיים ואידיאולוגיה סוציאליסטית: ניסיון לגשר על הפערים בין הוותיקים לחדשים, מתוך תפיסת עולם של מנהיגי תנועת הפועלים שראו במדינה את האחראית הבלעדית לגורל אזרחיה.
הערבות ההדדית מול השוויון בנטל
כיום, במרחב הציבורי הישראלי, מתנגשים שני טיעונים קוטביים ומייצרים מתח חסר תקדים.
מצד אחד, מתחזקת גישת "חובות מול זכויות". גישה זו גורסת כי מדינת רווחה מודרנית חייבת להיות רשת ביטחון זמנית ולא משענת קבועה עבור אלו הבוחרים מרצון ובאופן אידיאולוגי שלא להשתלב בשוק העבודה. האזרח העובד, הנושא בעול המיסים הכבד, חווה שחיקה עמוקה בתחושת הצדק וההוגנות הכלכלית כשהוא נדרש לסבסד שירותים מלאים לקבוצות שאינן תורמות מאומה לקופה הציבורית.
מנגד, ניצב הטיעון של הגישה האוניברסלית הקלאסית, הרואה בבריאות ובביטחון סוציאלי זכויות יסוד המוקנות לאדם באשר הוא אדם, ללא קשר לתרומתו. פגיעה בהורים שאינם עובדים, כך נטען, תתגלגל בראש ובראשונה לפגיעה בילדיהם ותנציח מעגל עוני בין-דורי שגם מערכת החינוך לא תצליח לשבור. מנגד, קבוצות המיעוט עצמן טוענות לעיתים כי תרומתן לחברה אינה נמדדת בכסף, אלא בשימור ערכים, תרבות ולימוד תורה, וכי על המדינה לאפשר זאת כחלק מפלורליזם דמוקרטי.
שחיקת הקופה והעיוות המבני
אולם, תחת מכבש המלחמה, הוצאות הביטחון המאמירות משנות את סדרי העדיפויות הלאומיים. ככל שקבוצת האזרחים הנושאת בנטל המס מצטמצמת, הלחץ עליה גובר והדבר מייצר "גירעון חברתי" מסוכן, לא פחות מהגירעון הכספי. היעדרות מכוונת משוק העבודה מקטינה את התוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) ומקשה ישירות על מימון צרכי הביטחון הדחופים של צה"ל.
מבחינה חברתית, החוזה הבסיסי ביותר - לפיו האזרח נותן מיסים ושירות צבאי, ומקבל בתמורה ביטחון ורווחה - הפך לחד-צדדי. במצב חירום, מי שאינו נושא בנטל הביטחוני (חוק הגיוס) והכלכלי, מאבד את הזכות המוסרית לדרוש שוויון זכויות מלא ברווחה. הפתרון המסתמן בשיח הציבורי הוא מעבר למודל דיפרנציאלי: מתן עדיפות בשירותים (בתורים, בסבסוד מעונות יום או בהטבות מס) רק לאלו ש"נתנו כתף" והתניית קצבאות בכושר השתכרות ומיצוי כושר עבודה.
המערכת הקיימת סובלת מעיוותים מבניים קשים, והדוגמה המובהקת ביותר היא קצבת הזקנה האחידה. נוצר פרדוקס מקומם שבו אדם שעמל במשך 40 שנה, שילם מס מקסימלי לביטוח לאומי ושירת במילואים, מקבל בגיל פרישה קצבה בסיסית הזהה כמעט לחלוטין למי שלא עבד יום אחד בחייו. תוספת הוותק הקיימת היא זניחה ואינה משקפת את הפער העצום בתשלומי העבר.
הביטוח הלאומי הפך למעשה למס פרוגרסיבי לכל דבר, שבו העובדים החזקים מסבסדים באופן קבוע את הקבוצות שאינן עובדות. כתוצאה מכך, המעמד הבינוני-גבוה בישראל נשחק ומשלם פעמיים: פעם אחת במיסים כבדים, ופעם שנייה בצורך לחסוך באופן פרטי בתיקי השקעות ופנסיות, כיוון שהקצבה האחידה מהמדינה פשוט אינה מאפשרת קיום בכבוד.
שובר השוויון הדמוגרפי: חוזה חברתי חדש
האם המלחמה תהיה "שובר השוויון"? המציאות הכלכלית הנוכחית לא משאירה לממשלה ברירה אלא להכריע: האם להמשיך להטיל את מלוא כובד המשקל על האזרחים המשרתים והעובדים, או לשנות את המדיניות הנהוגה מן היסוד ולהרחיב בכפייה את מעגל העבודה.
לאור השינוי הדמוגרפי הדרמטי שחל בעשורים האחרונים, גידול ניכר של אוכלוסייה שאיננה משתתפת בחובותיה למדינה, נעדרת משוק העבודה וממילא איננה משלמת מיסים, ראוי לבחון מחדש את מדיניות הרווחה שנוסדה בראשית ימי המדינה. בעוד שמייסדי המדינה בשנות ה-50 חשבו, ובצדק לשעתם, על ערבות הדדית לחברה קולקטיבית, המציאות החדשה של 2026 מחייבת חוזה חברתי חדש לחלוטין. חוזה התואם את אתגרי השעה ומחלק בצורה הוגנת וישרה את הנטל ואת הזכויות כאחד.
אין דרך טובה יותר לחתום סוגיה מדממת זו אלא בדבריו הנבואיים של פרופ' סטנלי פישר, שנאמרו במסיבת העיתונאים המיוחדת שערך מיד לאחר נאום הפרישה שלו מתפקיד נגיד בנק ישראל, ב-29 בינואר 2013, ומקבלים היום משנה תוקף מצמרר:
"אי אפשר להמשיך במצב שבו חלק כה גדול מהאוכלוסייה אינו רוכש את הכלים הדרושים לשוק העבודה המודרני ואינו משתלב בו. זהו האתגר המבני החשוב ביותר של הממשלה הבאה."
הבחירות הקרובות הן ההזדמנות האחרונה של החברה הישראלית לקחת את "תפוח האדמה הלוהט" הזה, ולהכריע לגבי עתידה הכלכלי והקיומי של המדינה.
הרב לאוב מכהן כר"מ בישיבת "גבעת שמואל" בארבעים השנים האחרונות