מי באמת לא מתגייס לצה"ל?

מעבר לוויכוח על החרדים: למה אף אחד לא מדבר על בעיית הגיוס של ישראל החילונית? מאת אושרת אלמן ככל שישראל מתקרבת לעוד מערכת בחירות, הוויכוח הלאומי סביב השירות הצבאי הופך שוב לסוגיה פוליטית מרכזית.

במשך שנים, עם זאת, השיח הוצג כמעט לחלוטין סביב נושא אחד: הפטורים לחרדים. אך הנתונים מראים שהנרטיב הזה אינו שלם. ישראל אינה מתמודדת עם משבר גיוס של מגזר אחד בלבד. היא מתמודדת עם שחיקה רחבה יותר בהתגייסות בקרב חלקים שונים של החברה, כולל מספר הולך וגדל של ישראלים חילונים שאינם מתגייסים, עלייה בפטורים פסיכיאטריים, שיעורי נשירה גבוהים, ואי-השתתפות ארוכת שנים של חלקים גדולים מהאוכלוסייה הערבית.

השאלה שהבוחרים צריכים לשאול כעת אינה רק אילו פוליטיקאים מבטיחים “לפתור" את סוגיית החרדים, אלא האם קיימת מפלגה כלשהי שמוכנה להתמודד עם האתגרים המבניים העמוקים יותר המשפיעים על השירות הצבאי והלאומי בחברה הישראלית כולה.

חשוב להכיר בכך שקשיי הגיוס לצה"ל כבר ניכרים מזה זמן מה. כבר בשנת 2020, היקף אי-הגיוס בקרב ישראלים, חילונים ודתיים כאחד, הגיע לממדים בולטים. כ-32.9% מהגברים לא התגייסו לצה"ל, בעוד שגם 44.3% מהנשים לא התגייסו. בנוסף, כ-15% מהגברים שכן התגייסו לא השלימו את שירותם. כלומר, כמעט מחצית מהגברים בישראל לא השלימו שירות צבאי מלא וחובה. זו אינה תופעה שולית. זו סוגיה לאומית.

עוד יותר בולט הוא הרכב הפטורים עצמם. מבין מקבלי הפטור, 46.6% היו ישראלים חילונים, לעומת 44.7% שהיו חרדים. במילים אחרות, חילונים היוו חלק מעט גדול יותר ממקבלי הפטור מאשר החרדים במאגר הנתונים הזה. עצם העובדה הזו מסבכת באופן מהותי את האופן שבו הסוגיה מוצגת בדרך כלל בשיח הציבורי בישראל. מבחינה היסטורית, הנתונים כבר הצביעו על מגמת עלייה בפטורים בערים בעלות רוב חילוני.

לדוגמה, בשנת 2013, ערים חילוניות כמו תל אביב-יפו הציגו שיעורי גיוס של כ-68%, לעומת יותר מ-90% בערים כמו מודיעין. עם השנים, מגמת הפטורים בערים החילוניות המשיכה לעלות. עד שנת 2023, תל אביב כבר לא הופיעה בין עשר הערים המובילות בגיוס, בעוד שמודיעין, למשל, המשיכה להוביל עם שיעור של כ-90%. תל אביב גם לא הופיעה בין עשר הערים המובילות בגיוס ליחידות קרביות. ירושלים, בית שמש ומודיעין הובילו את הדירוגים הללו.

לאחרונה דיווח כי תל אביב דורגה רק במקום ה-48 בארץ בשיעורי הגיוס. במקביל, הפטורים הפסיכיאטריים זינקו בצורה דרמטית. דיווחים שהתבססו על נתוני צה"ל הראו כי מספר הפטורים על רקע נפשי עלה מכ-2,000 בשנת 2020 לכ-9,000 בשנת 2023, עלייה של כ-350% בתוך שלוש שנים בלבד.

גורמים בצבא הודו כי חלק מהפטורים מושגים במרמה דרך מסלולים רפואיים ומשפטיים שונים בידי אנשים בריאים לחלוטין, אם כי כיום קשה לאמת זאת באופן עצמאי. המסלולים הללו אינם ייחודיים לקבוצה אחת, הם קיימים בכל חלקי החברה הישראלית. אחד ממאגרי הנתונים החושפניים ביותר הגיע בעקבות בקשת חופש מידע שהוגשה לצה"ל על ידי התנועה לחופש המידע בישראל. המידע, שנחשף לאחר לחץ משפטי ועתירה לבית המשפט, כיסה את השנים 2018-2024 וכלל גם נתונים חלקיים לשנת 2025. הנתונים הראו בין 9,000 ל-15,000 פטורים נפשיים מדי שנה, כאשר שנת 2023 הייתה שנת השיא.

ריכוז הפטורים הללו לפי ערים בולט במיוחד. עשר הערים המובילות היו אחראיות לכ-38.5% מכלל הפטורים הנפשיים בארץ. ירושלים ותל אביב בלטו משמעותית מעל היתר, כאשר בכל אחת מהן נרשמו כ-5,000 מקרים.

באופן בולט במיוחד, תל אביב רשמה כמעט את אותו מספר פטורים נפשיים כמו ירושלים: 4,997 לעומת 5,046 בירושלים, פער של 49 מקרים בלבד בכל מאגר הנתונים.

במקביל, ערים חילוניות רבות לאורך החוף רשמו עליות חדות בין 2018 ל-2023: אשקלון עלתה ב-102%, חולון ב-99.6%, באר שבע ב-97.3%, אשדוד ב-83.4% ונתניה ב-83.1%.

באותו זמן, מציאות מרכזית נוספת כמעט ואינה זוכה להתייחסות כלל: אזרחי ישראל הערבים, המהווים כחמישית מהאוכלוסייה, פטורים בדרך כלל משירות צבאי חובה בהתאם למדיניות צה"ל. מלבד קהילות מסוימות כמו הדרוזים וחלק מהבדואים, שיעורי הגיוס נותרו נמוכים, אם כי בשנים האחרונות דווח על עלייה בגיוס נוצרים ערבים.

כאשר מחברים את כל הנתונים יחד, התמונה ברורה: אי-שירות בישראל אינו מרוכז בקהילה אחת בלבד. הוא חוצה את החברה החילונית, החרדית והערבית כאחת, כל אחת מסיבות מבניות, תרבותיות וחוקיות שונות.

אבל הדיון הציבורי כמעט שאינו משקף את המציאות הזו.

במקום זאת, השיח הלאומי הצטמצם לעימות פוליטי ומוסרי המתמקד כמעט לחלוטין בחרדים, בעוד שמגמות רחבות יותר של אי-התגייסות בחלקים אחרים של החברה הישראלית זוכות לפחות ביקורת ותשומת לב.

אין פירוש הדבר שסוגיית גיוס החרדים אינה חשובה. היא בהחלט חשובה. אך לצמצם את משבר הגיוס של ישראל לקהילה אחת בלבד, הולך ומתרחק מהמספרים בפועל.

אם ישראל באמת רוצה להרחיב את ההשתתפות של כל האוכלוסיות הללו, התגובה אינה יכולה להתבסס רק על ענישה ואכיפה. עליה גם ליצור מסגרות מעשיות שאנשים יוכלו להשתלב בהן ולהתמיד בהן באופן ריאלי.

עבור הציבור החרדי, פירוש הדבר הוא הרחבת מסלולי שירות המתאימים לאורח חיים דתי, כולל הפרדה מגדרית מחמירה יותר, זמני תפילה קבועים ורמות גבוהות יותר של כשרות.

באופן רחב יותר, ישראל צריכה להתחיל להתקדם לעבר מודל של שירות אזרחי אוניברסלי, לחרדים, לחילונים ולערבים, שבו כל מי שאינו משרת בצה"ל יתרום באמצעות שירות לאומי או אזרחי. זה יכול לכלול שירותי חירום רפואיים כמו מד"א ואיחוד הצלה, ארגוני חילוץ כמו זק"א, בתי חולים, מערכת החינוך, טיפול בקשישים, סיוע מוניציפלי ומערכי חירום אזרחיים. מערכת כזו לא תבטל את ההבדלים ברמת ההשתתפות הצבאית. אך היא תבטיח שאי-שירות לא יהפוך לאי-תרומה.

משבר הגיוס בישראל צומצם לדיון על קהילה אחת בלבד. אך הנתונים מצביעים על משהו רחב בהרבה: מערכת לאומית הנתונה ללחץ במספר מגזרים של החברה.

אם ישראל רוצה לשמור הן על ביטחונה והן על הלכידות החברתית שלה, היא אינה יכולה להמשיך להסתמך על האשמות סלקטיביות או על נרטיבים פוליטיים נוחים. השאלה כבר אינה רק מי משרת בצבא. השאלה האמיתית היא האם ישראל מוכנה לחשוב מחדש על המערכת כולה. המטרה צריכה להיות בניית מסגרת הוגנת ובת-קיימא, שבה תרומה למדינה, בין אם באמצעות שירות צבאי, לאומי או אזרחי, הופכת לאחריות משותפת של כל הקהילות.

לכותבת למעלה משני עשורים של ניסיון ביחסים בינלאומיים, שיווק ותקשורת. נולדה בישראל וגדלה בבריטניה, מתגוררת כיום במרכז הארץ ופעילה בקהילת העולים.