במהלך מסע הלווייתו של רס"ן (במיל') איתמר ספיר ז"ל בבית העלמין הצבאי ברעננה, הקריאה אלמנתו רואי מכתב אישי ומצמרר שכתב לה איתמר לפני שנים, עוד בתחילת מסלולו הצבאי ביחידת מגלן.
במכתב, שנכתב זמן רב לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, תיאר איתמר ז"ל בצורה נבואית ומדויקת כיצד הוא מדמיין את הרגע שבו ישוב מ"מלחמת הצפון הראשונה".
רואי סיפרה למלווים כי איתמר נהג לכתוב ללא הפסקה - בזמן לחימה, במחברות, על פתקים ובטלפון הנייד, ושמר את כל כתביו.
לדבריה, כבר באותם ימים היה ברור לכל סובביו עד כמה תחושת השליחות העמוקה והמחויבות המוחלטת להגנה על המדינה היו חלק בלתי נפרד מאישיותו ומזהותו כלוחם וכמפקד.
במכתבו כתב איתמר ז"ל: "יבוא יום שאני אוריד את הנעליים האלה. זה כנראה כבר לא יהיה פה, זה יהיה בבית שלנו. אבל זה לא יהיה סתם להוריד נעליים. אני אחזור ממלחמת הצפון הראשונה. ביום שאחזור אני כנראה אנצור בתוכי מחשבות על חברים שאינם, על לוחמים ומפקדים שהכרתי וכבר אינם. אני אחשוב איך כבר בחייהם היו סימנים מקדימים למסירות הנפש שלהם. איך נפלו הטובים שבטובים".
הוא המשיך וכתב על גאוותו לשרת בצבא הגנה לישראל: "אני אחשוב על איזה מדהים זה שלחמתי בצבא הישראלי אחרי גלות ארוכה כל כך. אני אחשוב על המדינה המיוחדת שיש לנו. אני אחשוב כמה גיבורים יש במדינה הזאת, ואדע שתמיד כשנצטרך, יהיו לנו האנשים האלה. אנחנו זוכרים בשביל להמשיך. זוכרים בשביל לגדול. זוכרים ושמחים למרות העצב. כי המתים שלנו הם לא סיפור מהעבר, הם הסיבה לחיים שלנו היום".
הוא הוסיף וכתב: "וכשאני אוריד את הנעליים אחרי המלחמה, אז אולי אצליח להבין קצת יותר מה צריך לעשות בשביל להיות כמוהם, בשביל ראוי לעקידה שלהם".
בסיום הקראת המכתב, פנתה רואי לאיתמר ז"ל ואמרה בבכי: "אתה לא היית גיבור, אתה היית האיש שלי. ואתה לא רצית להיות גיבור. לא אהבת שאומרים על אנשים שהם גיבורים".