בטרם תכנס השבת בה נקרא את פרשת נשא, נקרא בחג השבועות את מגילת רות. ודומה כי קשר אמיץ בו תבורר מידת החסד שזור בין הפרשה למגילה.
ותחילה למגילת רות הפותחת במילים 'ויהי בימי שפט השופטים''. בשתי מילים אלו, 'שפט השופטים', מקופל הרקע הרוחני, הלאומי והחברתי שמשמעותו מכרעת להתרחשויות במגילה. גם לשתי המילים הראשונות 'ויהי בימי' רמוז כי עת צרה לישראל. כלל נקוט בחז"ל 'אין ויהי אלא לשון צער'. בכל מקום בו נאמר 'ויהי' המשמעות היא שהיוו אלו ימי צער.
היו אלה ימים בהם לא היה מלך בישראל, והמילים 'שפוט השופטים' מרמזות כי בתקופה זו שם כל אחד את כתר המשפט על ראשו, ובכלל זאת שופטים שאינם הגונים, עובדה שגרמה במישרין לדינים מעוותים אשר עוררו קטרוג וגרמו לרעב. השופטים עצמם היו לקויים באותם ליקויים אשר מתוקף תפקידם היה עליהם לבער מקרב בני העם, וממילא לא יכלו להוכיח את המון העם, כשהנדון אומר לשופט 'קשוט עצמך תחילה' או 'טול קורה מבין עיניך'.
שפיטה מעמד מכובד וראוי הוא, ובלבד שהשופטים ימונו על ידי ראשי העם, כפי שנהג משה רבנו, ובלבד שיהיו בעלי מידות כעצת יתרו חותנו - אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע. כאלה שינהגו על פי התורה שניתנה לעם ישראל בשבועות, ועל פי אמות מידה של תורת חסד שמלמדת אותנו מגילת רות. מידות שאם ראשי העם ושופטיו ינהגו על פיהן, ישפיע הדבר ישירות על המון העם.
אמר רב זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. [מדרש רות רבה ב,טו]. מניעת חסד ומנגד גמילת חסד הן עיקר המגילה. מניעת חסד - אבימלך עוזב את ארץ ישראל בשל מידת הקמצנות וחוסר החסד שהייתה טבועה בו. תניא: למה נענש אלימלך? לפי שכשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבים פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח מפניהם. זה מה שאומר הכתוב: 'וילך איש מבית לחם יהודה' [רות רבה א,ד].
אומר רש"י: עשיר גדול היה ופרנס הדור. ויצא מארץ-ישראל לחו"ל מפני צרות עין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו. לכך נענש וכך גם במדרש: אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעב... עמד וברח לו מפניהם'. [רות רבה א,ד]. התנהגות הנוגדת את מצוות התורה באומרה: 'כי פתח תפתח את ידך לו... ולא ירך לבבך בתתך לו' [דברים טו,ח-י]. 'ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו...' - מה צריך הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ובניו? אלא לפי שלא היו מעכבים זה את זה מצרות עין, שהייתה בכולם... בזמן שאין אחד מעכב על חברו, הגזירה חלה ואינה מסתלקת. [עפ"י ילקוט שמעוני נך,תקצט].
יתר על כן. אלימלך היה שופט השופטים [מעין נשיא בית המשפט העליון], ואנשים רבים תחת ידו, והיה רואה הצרה והרעה ולא היה מזהיר לחטאים לשוב [בתשובה] ולא טרח עצמו בעסקי ציבור [תנחומא לפרשת שמיני ט]. פגום היה בחסד הגשמי כבחסד הרוחני, ונהג כקצין הבורח משדה המערכה, שעה שעיני כולם נשואות אליו, ובכך הפיל את ליבם של ישראל.
כנגד חוסר הלב והעדר גמילות החסדים בהם לקה אלימלך, מלמדת אותנו המגילה ש'עולם חסד יבנה'. עולם חסד יבנה ואף מלכות ישראל, מלכות דוד ממנו יבנה. ולא עוד אלא שדווקא מתוך אומה כמואב שאנשיה התגלו כחסרי לב כשלא קדמו את ישראל בלחם ומים בדרך בצאתם ממצרים, דווקא באומה זו מתגלית רות במלוא זוהרה של מידת החסד וככזו מהווה בסיס למלכות בית דוד.
כך לדוגמה אומרת רות: 'אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך' [א,טז-יז]. וחסד כפי שאומר בועז לרות: 'ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר [ג,י]. ואף חסד של אמת יש בה במגילה. 'יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי' [א,ח]. רבי חנינא בר אדא אמר: כתוב 'יעש ה'', כאשר עשיתם עם המתים, [אלימלך,מחלון וחליון], שנטפלתם בתכריכהון [רות רבה ב,טו]. וכדברי רות: 'ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים' [ב,כ].
תורתנו הינה תורת חסד כפי שדרש רבי שמלאי במסכת סוטה [יד.], תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה, ככתוב: 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו, כתנות עור וילבשם' [בראשית ג,כא]. וסופה גמילות חסדים, ככתוב: 'ויקבר אתו' [ה' את משה] בגי' [דברים לד,ו]. אך גם למידת החסד מגבלות על פי התורה, וזאת מלמדת אותנו פרשתנו, פרשת נשוא, בה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. ולמה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, אומר רש"י, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף [ו,ב]. לא בכדי דרשת רבי שמלאי על כך שתורתנו תורת חסד היא, הינה במסכת סוטה. 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל', אומר בעל שפתי חכמים, שיצרם הרע מורה להם היתר, וזהו השטות. השטות לסטות מדרך הישר. השטות שעלולה לבוא משתית יתר.
אומר הכלי יקר: לולא דמסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים הייתי אומר, כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו, כי ט' מתחלפת בתי"ו... ובלשון חז"ל, טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערווה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות, היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול... ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור 'אין הבין' לכך נאמר 'כי תשטה'. שתהיה שוטה כחמור עד שאפילו אם חמור תובעתה בשוק נזקקת לו [כתובות סה.] .
החיבור אינו רק בין פרשת סוטה לפרשת נזיר, אלא גם בין פרשת מתנות כהונה שקדמה לפרשת סוטה. אומר רש"י על פי הגמרא בברכות [סג.], 'אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן ' - מַתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לוֹ. 'לוֹ יִהְיֶה' - מָמוֹן הַרְבֵּה. ומיד אחר כך, אומרת התורה, 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ ' - מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" [פסוק יא] אִם אַתָּה מְעַכֵּב מַתְּנוֹת הַכֹּהֵן, חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָבֹא אֶצְלוֹ לְהָבִיא לוֹ אֶת הַסּוֹטָה . במילים אחרות, סטיה מדרכה של תורת חסד, בשל צרות עין מנתינה לכהן, מביאה להמשך סטיה אסורה.
בתורה עצמה המילה 'חסד' משמשת לא רק במשמעות החיובית המוכרת לנו כהטבה, אהבה ונתינה, אלא גם ככינוי לגילוי עריות. בספר ויקרא [כ,יז] נכתב:'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ... חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם'. הוי אומר, הטבה, אהבה ונתינה שלא במקומן נקראות אף הן בלשון חסד. אך זהו חסד האסור שמשמעותו חרפה ובושה. אומר רש"י 'חסד הוא', לשון ארמי, 'חרפה' חסודא. כך מתרגם אונקלוס בבראשית [לד,יד].
הגמרא במסכת סנהדרין והמדרש מתייחסים לכך שהאנושות החלה מנישואי אחים, בני אדם וחווה שנישאו לאחיותיהם, מעשה שהתורה אוסרת בתכלית ומכנה 'חסד'. חז"ל מסבירים שהקב"ה התיר זאת רק בתחילת הבריאה כ'חסד' כדי לבנות את העולם, בבחינת הפסוק מתהלים "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", אך לאחר מכן הפך המעשה הזה לחרפה ולעבירה חמורה. ומאז ישנו חסד דקדושה של אהבת ה', אהבת ישראל, עשיית טוב ונתינה טהורה. ומנגד ישנו חסד דקליפה, חסד של טומאה, כאשר כוח האהבה והמשיכה יוצא מכלל שליטה ומופנה למקומות אסורים, הוא הופך ל'אהבות זרות', לתאוות בשרים, ניאוף וזנות.
אברהם אבינו עמל לחנך את ביתו אחריו למידת החסד, וכפי שמעידה התורה: 'כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' [בראשית יח,יט]. ובאמת, מדת החסד של אברהם אבינו, השתרשה בעם ישראל, והפכה לאחד המאפיינים של האומה הישראלית. כלשון הרמב"ם בהלכות מתנות עניים [י,א] 'חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: 'בצדקה תכונני' [ישעיהו נד,יד]. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' [ישעיהו א,כז].
אכן אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, בחסד, אך זאת בתנאי שהחסד הוא במסגרת המשפט, 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, צדקה וחסד כל עוד עומדים הם בגדרי משפטי התורה. כבר ביסוד החסד, באברהם אבינו, עליו נאמר 'חסד לאברהם' אומר הקב"ה: כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' [בראשית יח,יט]. צדקה ומשפט, כרוכים ירדו לעולם. צדקה וחסד ללא 'וו החיבור' עם המשפט, אינה בגדר רצון ה'. וכשהם מחוברים, מהווים אחד משלשת הסימנים של ישראל, שהם גומלי חסדים [יבמות עט. וירושלמי קידושין ד,א] . וכדברי הראי"ה קוק זצ"ל באורות הקודש ג - 'האהבה הבלתי טהורה מורידה את האדם ואת העולם כולו...'. ובדומה באורות התשובה, שכח החיים העז כשהוא הולך בלא תיקון, הרי הוא מתגלה בתור זוהמת התאוות [פרק יב].
במאורות הראי"ה לחג השבועות, כותב הרב קוק שתילי תילים של הלכות שחיי עולם קבועים בהם, כולם הינם במסגרת 'אהבת עולם אהבתיך , על כן משכתיך חסד' [ירמיהו לא,ב]. כי משך החסד ההולך ומתרחב במה שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות , כי החסד הולך ומתרחב כשהוא בתוך מסגרת תורה ומצוות שהרבה ה' לישראל [עמוד 339].
גמילות החסד הראויה והרצויה היא אפוא זו הנמצאת במסגרת התורה ומצוותיה אותה מקבלים אנו שוב בשבועות הקרוי חג 'מתן תורה', כשהנתינה נמצאת בשם החג, כי התורה, 'תורת חסד' היא. אך למרבה הפלא אין גמילות חסד מוזכת בתור בפירוש, אלא נלמד מכמה כתובים, כמו 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' [שמות יח,כ] בה נדרש 'את הדרך', זו גמילות חסדים, 'ילכו' זה ביקור חולים, 'בה', זו קבורה. ומעניין עד למאוד שפסוק זה מי שאמרו הוא יתרו חותן משה שבא ממדיין הידועה לשימצה בהחטיאה את בני ישראל בבנות מדין.
בשנת הארבעים ליציאת מצרים לאחר שניסה בלעם לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ הוא למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, לפתות את בני ישראל לצאת מגדרי החסד שבתורה לתחומי החסד האסור. נמצאנו למדים שדווקא ממדין שהחטיא את ישראל ב'חסד האסור' ודווקא מרות המואביה, בת מואב שבני עמה לא קדמו את ישראל בלחם ומים, דווקא מהם לומדים אנו גמילות חסדים. אך גמילות חסדים בישראל שהיא מסממני האומה, כפופה היא למשפטי התורה. לאמור בכתובה שבין ישראל לאביהם שבשמים.
מידה זו של חסד היא אחת מי"ג מידותיו של הקב"ה, ככתוב: 'וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת'. על הפסוק 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו' [דברים יג,ה] דרשו חז"ל, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר 'כי ה' אלוקיך אש אכלה הוא' [דברים ד,כד], וכן שאלו על הפסוק 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר להידבק בקב"ה? אלא מה הוא רחום אף אתה רחום , מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ובמקום אחר, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים, מה הקב"ה ביקר חולים, אף אתה בקר חולים, מה הקב"ה ניחם אבלים, אף אתה נחם אבלים.מה הקב"ה קבר מתים, אף אתה קבור מתים. והלכות אבל, כתב הרמב"ם [יד,א] שגמילות חסד הינה בכלל מצות 'ואהבת לרעך כמוך' [ויקרא יט,יח].
ונסיים במעלתה של מידת החסד שבדברי שלמה המלך: 'רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד [משלי כא,כא]. אומרת הגמרא בקידושין [מ.], זוכה הוא לכבוד בעולם הזה, ולחיים לעולם הבא. ולא עוד אלא שכפי שאומר אביו דוד המלך, גומלי חסדים חוסים הם בצל מי שאמר והיה העולם, ובלשונו: 'מה יקר חסך אלוקים, בני אדם בצל כנפיך יחסיון'. [תהלים לו ח. וכן מבואר ברות-רבה ה,ד]. חג שמח ושבת שלום.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל