אחד מרגעי השיא של חג מתן תורה, הוא הרגע שבו ספר התורה יוצא מארון הקודש, הכהן עולה והציבור מתחיל בניגון ה'אקדמוּת' הקדוש.
הפיוט הזה שכל כולו הלל והודיה לא-ל נורא עלילה שבחר בנו לעם סגולה ונתן לנו את תורתו, סובל קצת מתזמון. בכל זאת, אחרי לילה שלם של 'משמר' ערני, קשה להמון העם להתרכז וליהנות מאורו.
אבל אנשי המעלה מצפים לו בהתרגשות - כך למשל העיד רבי יעקב משה חרל"פ, כי נקשרה נפשו בנפש הראי"ה קוק באותה שעה של 'אקדמות' כשהבחין בו וכולו אחוז שרעפי קודש.
זהו אפוא אחד מהרגעים הקטנים שיכולים ללמד על גדלותו של אדם.
לפני כמה שנים זכיתי לחוות מסע למחנות ההשמדה בפולין בהפקת 'רק התחלנו' ובהדרכת הרב אברהם קריגר, יו"ר 'שם עולם'. שם, במחנה המוות מיידאנק, מול המשרפות. גם הציניקן שבחבורה רועד כעלה נידף. גם כשמונים שנה אחרי, דממת-המוות שולטת.
הרב קריגר בכשרונו בוחר לקרוא כאן תיאור מרטיט מיומנו של ניצול מיידאנק, המלמד בדיעבד על עוצמתו הרוחנית של הכותב: "התגלגלתי למיידאנק דווקא לשבועות. המרצחים שמרו בדיוק על תאריכי החגים. לכבוד שבועות הם הוציאו את כל האסירים היהודים למשחק סאדיסטי של תרגילי התעמלות. המפקד התעלל בנו שעות מרובות בתחבולות שטניות שונות. פתאום נתעייף בעצמו מן הפיקוד המטורף הזה. עזבנו לשעה קלה לשדה הפתוח ללא כל השגחה. ואז, בדיוק ברגע זה, נדלק בראשי הניגון החסידי שובה-הלב.
"חיפשתי משהו לכסות בו את הראש, ומצאתי פיסת עיתון קרוע. וכך התחלתי בניגון הזה לשיר בקול גדול את ה'אקדמות'... אינני יודע איך המילים התאימו לניגון זה, אולם זאת אני יודע: כולם נתלהבו מן הניגון הלבבי. כל מי שהיה סיפק בידו, כיסה את ראשו בכל צורה שהיא. וכאשר עמדתי להתפלל שמונה עשרה לשלוש רגלים, הצטרפו לאמירת 'קדושה' הרבה, הרבה יהודים.
"ואל לשכוח שהיה זה מיידאנק. מילא, מה זאת טרבלינקה - כבר ידענו כולנו. אולם איש לא נבהל בגלל כך: 'העסק' שם לוקח עשר-עשרים דקות וחסל. אחרת היא מיידאנק, היא הרי כללה יחד את כל שבעת מדורי הגיהינום אשר עלי אדמות בבת אחת.
"כך הציל ניגון האקדמות את הציון של זמן מתן תורתנו דווקא בתוך התופת של מיידאנק".
מכל הניגונים בעולם, בחרו היהודים במיידאנק להתרומם ולהתקדש מול מזבח העקידה דווקא באמצעות ניגון ה'אקדמות'. איך אומר הפייטן באקדמות - "עֲדַב יְקַר אַחֲסַנְתֵּהּ, חֲבִיבִין דְבִקְבַעְתָּא" - כלומר, ישראל שעושים לבורא עולם אכסניה בעולם, חביבים הם ממלאכי השרת.
*
והיה עוד רגע מסעיר של קבלת התורה: גם חודשים לאחר שחזרנו מהמסע, לא פסקנו מלזמזם את שיר ה-אל"ף-בי"ת המסורתי ביידיש, שרבים מאיתנו למדו באמצעותו את האותיות הראשונות.
בקרון הרכבת בגטו לודז' ישבנו ושרנו את שיר האל"ף-בי"ת בדמעות לשמע תיאור מכלי ראשון של קריגר: "הייתי ילד בכיתה א' בתלמוד-תורה בנתניה. ל'מלמד' שלימד אותנו את האותיות, היה מנהג שאף אחד לא הבין: כל פעם, לאחר ששר איתנו את האל"ף-בי"ת, היה פורש הצידה ופורץ בבכי. כילדים ציפינו לרגע זה של הפוגה בו יכולנו להשתובב עד שה'מלמד' יחזור לעצמו ונמשיך בלימוד. השנה הסתיימה. תלמידים חדשים התקבלו לכיתה א', הדמעות חזרו על עצמן, אך אין איש יודע מה פשרן.
"לאחר שנים ארוכות באתי לנחם את בניו של ה'מלמד', שהיה ניצול שואה. הם סיפרו לי את סיפור הצלתו ופרידתו מאביו: אבא היה בן חמש. הוא הובל יחד עם אביו בקרון הרכבת בדרך למחנה ההשמדה. הוא ידע שהסיכויים לחזור משם קלושים. מתוך שביב תקווה שאולי הבן הצעיר שלו יינצל, ביקש להותיר בו חותם יהודי כלשהו.
"מה כבר אפשר להותיר בידי ילד בן חמש? כך ישב בפינת קרון הרכבת וזמזם באוזניו את שיר האל"ף-בי"ת. דחוסים בקרון של בהמות עם ריח מוות של יהודים שלא שרדו את הדרך, והוא שר לו את האל"ף-בי"ת בניגון המתוק. כך, עוד פעם ועוד אחת, עד שהגיעו למחנה ודרכיהם נפרדה - זה לימין וזה לשמאל, זה לחיים וזה למוות. זהו הזיכרון האחרון שלו מאבא".
המעגל נסגר אצל קריגר. ואצלנו? הסיפור, השיר והקרון נגעו בכולנו בנימי הנפש. בכינו ושרנו כמו ילדים. העיניים שראו את מחזות הזוועה, התרטבו מדמעות בתקווה שיישאר בנו משהו מהתמימות והטוהר של ילדים שלומדים לראשונה את אותיות התורה הקדושה.
חג שמח. שנזכה לקבל את התורה מאהבה.
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון החרדי 'בקהילה'. לתגובות: shlomokook@gmail.com