בחג שבועות זה, לפני 3,338 שנים, נולד בהר סיני עם יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. לא עם שנבנה סביב טריטוריה, שושלת או כוח צבאי, אלא סביב ספר, לימוד ואמונה שעברו מדור לדור גם מול גלויות, רדיפות ומלחמות.
כאן מתחילה התשובה לשאלה העתיקה ביותר של ההיסטוריה היהודית: למה דווקא שונאים את היהודים?
האנטישמיות היא תופעה שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. במשך אלפי שנים היא חצתה אימפריות, דתות, יבשות ואידיאולוגיות. היא הופיעה בחברות פגאניות, נוצריות ומוסלמיות; אצל מלכים, מהפכנים, לאומנים ופרוגרסיביים. פשיסטים האשימו יהודים בקומוניזם. קומוניסטים האשימו אותם בקפיטליזם. יהודים עניים עוררו בוז; יהודים עשירים עוררו קנאה. יהודים בגולה הואשמו בנאמנות כפולה; יהודים בארצם הפכו ל"קולוניאליסטים".
התבנית ברורה: בכל דור, בכל מציאות פוליטית ובכל נקודת זמן היסטורית, נמצאה סיבה חדשה לשנוא את היהודים.
בכך, האנטישמיות איננה עוד שנאה אתנית רגילה. היא ייחודית בכך שהיא לא נותרה מוגבלת לאזור גיאוגרפי, תרבות או תקופה מסוימת. ההתפרצות המחודשת אחרי ה־7 באוקטובר בקמפוסים, ברחובות וברשתות החברתיות במערב, היא אותה תופעה שממשיכה להופיע שוב ושוב בלבוש חדש.
השאלה האמיתית, אם כן, איננה מתי האנטישמיות מתפרצת? אלא מדוע דווקא היהודים? מה גרם לכך שמאות מיליוני בני אדם האמינו לאורך ההיסטוריה שיהודים שותים דם ילדים נוצרים, מרעילים בארות, זוממים לשלוט בעולם?
מה גרם לכך שהאימפריה הרומית, האינקוויזיציה הספרדית, שלטון ברית המועצות, גרמניה הנאצית, מוסלמים שיעים ומוסלמים סונים - ישויות שאין ביניהן שום קו משותף - ראו ביהודים את האויב הגדול ביותר שלהם?
ההסברים הנסיבתיים - כלכלה, פוליטיקה, פחד מן הזר - אינם מספקים. נכון, הם מסבירים מתי ואיפה מתפרצת האנטישמיות. אבל לא מדוע היא שם מלכתחילה. שפל כלכלי בשנות ה-30 בגרמניה, לא מסביר תאי גזים. מאבק סובייטי בציונות לא מסביר איסור על אפיית מצות. ואובדן כפר ערבי ב-1948 לא מסביר את הרצון האיראני להשמיד את ישראל ב-2026.
חג שבועות מציע הסבר שאינו פוליטי, כלכלי או גזעי - הוא תרבותי.
מימיה הראשונים, הדת היהודית הציבה טענה תובענית כלפי העולם: יש מוסר אוניברסלי שניתן בהר סיני, שכולם כפופים לו, ושיש תפקיד לעם היהודי בהבאת שינוי לעולם. "לתקן עולם" - לא כסיסמה, אלא כתוכנית להעמיד דרישות התנהגותיות כלפי אחרים. זה אתגר אדיר כלפי כל מי ששונה - דתית, פוליטית, תרבותית, ומהווה מקור מתמיד למתח.
כפועל יוצא ממחויבות ערכית זו, חיו היהודים כמעט בכל מקום בצורה שגררה קנאה: שיעורי אוריינות גבוהים כשסביבם הייתה אנאלפביתיות, מבנה משפחתי יציב כשסביבם הייתה אנרכיה חברתית, ערבות הדדית בתוך הקהילה שלא הייתה מקבילה לה. זה לא היה מקרי, זה נבע ישירות מתרבות לימוד ומוסר יהודית שהתפתחה לאורך השנים, וזה עורר תגובת נגד.
גם האנטישמים הנאצים, שפיתחו את תיאוריית הגזע נגד היהודים, טענו שיהודי לעולם לא יוכל באמת להפסיק להיות יהודי, גם אם יאמץ לחלוטין את התרבות הגרמנית, משום שהערכים והרוח היהודיים טבועים בו מלידה. במובן הזה, תיאוריית הגזע הנאצית לא יצרה את השנאה ליהודים אלא נבנתה כדי להצדיק אותה. קודם באה האנטישמיות, ורק אחר כך הדוקטרינה הגזעית.
אבל, דווקא בחג זה נזכור, שעל אף תנאי ההישרדות הקשים, היהודים המשיכו לשיר את מנגינתם הייחודית על במת ההיסטוריה. לאורך אלפי שנים של פיזור ורדיפות, הם לא רק שרדו - הם המשיכו לתת לעולם קול מוסרי ותרבותי בכל מקום שבו הם שהו. קול שהוא: אוניברסלי בפנייתו אל האנושות כולה. עמוק בשורשיו הרוחניים והערכיים. ועקבי במופעו, דור אחר דור. בכך הם הותירו חותם בל יימחה על הציוויליזציה העולמית. הסיפור הזה עודו נכתב גם היום, על ידי כל אחד ואחד מאיתנו ובכל מקום ומקום של כל אחד מאיתנו.
חג שבועות שמח.
הכותב הוא סגן יושב ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת 'הביטחוניסטים', מנחה הפודקאסט "מסע בין רעיונות" ושימש בעברו כיועץ מדיני לשר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר.