"שדרות התקרשמנה" - כתב לפני שנים רבות אורי אורבך ז"ל, עוד בתפקידו כפובליציסט. אורי ז"ל התבונן אז בעין מאד מפוכחת על ההבלגה וההכלה אל מול מה שהתרגלנו לכנות "טיפטופי הטילים" מעזה לעבר שדרות וישובי העוטף, ובעיקר על הנירמול של חיי-האימה של תושביהם, אל מול החיים השלווים ביתר אזורי הארץ.
כשבעוטף רצו למקלטים, רוב תושבי מדינת ישראל עברו על "צבע אדום" לסדר היום, ובמערכת הבטחון שקדו בעיקר על פיתוח אמצעי התגוננות. בדרכו המיוחדת של ביקורת הומוריסטית המציא אז אורי ז"ל את הביטוי "התקרשמנה" על משקל "קרית שמונה". אני זוכרת את עצמי מחייכת לרגע, ואז תופסת את הראש ואומרת: כמה הוא צודק, איזו מדינה מוכנה להכיל תקיפות שגרתיות על ישוביה, ולהסתפק בהתגוננות בלבד?
אילו אורי היה עוד כאן עמנו, הייתי מבקשת ממנו ביטוי מתאים למציאות שחווים בימים אלה תושבי גבול הצפון הגיבורים, שרחפני הנפץ הפכו למופע האימים היומיומי שלהם. אבל הוא כבר עבר לעולם שכולו טוב, והשאיר אותנו כאן עם הלקח מאותו מאמר ביקורתי, שהיום מציב בפנינו תמונת-ראי. כמי שמכירה מקרוב את החוויה הנוראה של נסיון לנהל חיי שיגרה תחת אש (סה"כ שנה וחצי של ירי יום יום, ולפעמים כל היום, בתקופת מלחמת אוסלו) - אני לא מוכנה לנרמל את המציאות הזו, וגם לא להסתפק באיתור אמצעי התגוננות מפני רחפנים, גם אם יהיו מצוינים. מדינה לא אמורה לקבל תקיפות יומיומיות על ישוביה, בודאי לא כשיש בכוחה, לכל הפחות לייצר לתקיפות אלה תג-מחיר מאד לא משתלם עבור התוקפים.
אין בכוונתי להמעיט בערך המשימה שצה"ל נשלח לבצע היום בדרום לבנון:: קילומטר אחר קילומטר מנקים חיילינו את האזור הזה מתשתיות הטרור שנבנו ונחפרו בו לאורך שנים של הכלה. אין יום שבו לא מתגלה לעיניהם ולעינינו גודל האיום ועוצמת מכונת-ההשמדה שנבנתה נגדנו על גבולנו הצפוני. אין יום שהפעילות הזו לא מצדיקה את עצמה, ואין יום בו לא מתברר עד כמה ההסתמכות על צבא לבנון, ו/או על יוניפ"יל שהם ימנעו את התעצמות חיזבאללה ואת הכנותיו למתקפת-שמד נגדנו - היתה בעוכרינו, ואסור לחזור אליה שוב. המערכה שאנחנו מובילים עכשיו בלבנון, על אף ותוך כדי מה שמכונה "הפסקת אש" היא משמעותית והישגיה חשובים, ויתגמלו אותנו עוד שנים רבות קדימה. משיחות רבות עם תושבי ישובי הגבול ועם ההנהגה שלהם, ברור לי שהאמת הזו נהירה גם להם.
גם אין בכוונתי להמעיט בחשיבות התיאום עם ארה"ב, ידידתנו הגדולה, ושותפתנו למהלך הקריטי של המערכה מול איראן, ומול סכנת הנשק הגרעיני. ברור לכל בר דעת, שהחלשות איראן משפיעה כבר היום ותמשיך להשפיע גם על צמצום יכולות החיזבאללה ויתר ארגוני-הטרור שהיא מטפחת, ושכל המצב המורכב הזה מחייב ואף מגביל אותנו לעת הזו. ועם כל זאת, אם מדינה חפצת-חיים אנחנו, עלינו להבהיר שלא נסכים לנרמל תקיפות על ישובינו. וההבהרה הזו צריכה להתבצע במעשים כואבים, לא בדיבורים, וגם לא בתגובות בנוסח ירי-על-דיונות שהיה נהוג שנים רבות מידי אל מול עזה.
כשרת ההתיישבות, המופקדת על שיקום הישובים הכפריים בקו הגבול הצפוני שלנו, ועל הצמיחה המתחדשת שלהם, אני מרבה לבקר שם, ובכל ביקור אני מוצאת עצמי נפעמת מהרוח הגדולה של המתיישבים, שנאחזים במקום באהבה רבה ובגבורה ומסירות עצומה, ונרגשת אל מול משפחות חדשות שממשיכות גם בימים אלה לעבור צפונה מתוך רצון לקחת חלק במעשה הציוני של חיזוק ההתיישבות דווקא שם. לי אין ספק: גיבורי הצפון יעמדו גם בקושי הזה, הם לא ישברו, הם יודעים למה הם שם ומקבלים יום יום מחדש את ההחלטה להמשיך. אבל אנחנו, כמדינה, לא יכולים להרשות לעצמנו לנרמל את המתקפות האלה, וחייבים להבין: העדר תג-מחיר גבוה בגבולנו הצפוני - מעביר מסר חמור לאויבינו בכל הגבולות כולם. כשם שקבענו בלבנון קו צהוב, כך עלינו לקבוע גם קו אדום: לא מתקיפים את הישובים שלנו, כי תג-המחיר יהיה מאד לא משתלם לתוקף.
ערב חג השבועות הזה, אני יודעת היטב שיש רבים שיחגגו את החג מתוך האתגר הגדול של המלחמה: אני מבקשת לשלוח חיזוק למתיישבי גבול הצפון, לחיילי צה"ל ולמשפחותיהם המסורות (כולל 7 הנכדים המתוקים שלי שיתארחו אצלנו כשאבא שוב בבלבנון), ולנו - ממשלת ישראל - שנדע לקבל את ההחלטות הנכונות והאחראיות שלפתחנו.