ההחלטה של מועצת רשות מקרקעי ישראל שאומצה אתמול רשמית תיזכר כאחת הנקודות השפל של הדמוקרטיה הישראלית.
לא בגלל שהיא פסולה מבחינה משפטית - היא נולדה בהכוונת בג"ץ. לא בגלל שהיא חורגת מסמכויות הרשות - היא בתחום הסביר של שיקול הדעת המנהלי. היא תיזכר כנקודת שפל בגלל משהו עמוק הרבה יותר: בגלל שמדינה דמוקרטית בחרה להפוך צורך קיומי בסיסי - קורת גג - לכלי ענישה קולקטיבי נגד ציבור שלם.
בואו נבהיר את העובדות ללא קישוטים רטוריים. החל מההגרלות הקרובות של "דירה בהנחה", משפחות שבהן האב מוגדר כחייב גיוס שלא הסדיר מעמדו לא יוכלו להשתתף בהגרלה.
המשמעות המעשית: אלפי משפחות חרדיות צעירות, שבהן הבעל לומד בכולל, יודחו מן המנגנון המרכזי שהמדינה יצרה כדי לאפשר למעמד הבינוני והנמוך רכישת דירה במחיר סביר.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד גיל לימון, הגיע באופן חריג לישיבת המועצה כדי לפקח על ביצוע ההחלטה.
הנוכחות הזאת מלמדת על החשיבות שמייחסת המערכת המשפטית בישראל למהלך. אין פה טעות פקידותית או החלטה שגרתית. מדובר במהלך מתוכנן היטב, שנועד להפעיל לחץ כלכלי ממוקד על ציבור ספציפי.
תארו לעצמכם שהמדינה הייתה מחליטה לשלול זכאות לדיור מוזל מאזרחים ערביים שאינם מתגייסים. הזעקה הייתה מיידית וצודקת. העיתונות הליברלית הייתה מלאה בכותרות זועמות על אפליה, על הדרה, על פגיעה בזכויות אזרח בסיסיות. חברי כנסת מהאופוזיציה היו נושאים נאומים נרגשים על שוויון בפני החוק. ארגוני זכויות אדם היו מגישים עתירות דחופות. והכול היה נכון.
כשמדובר בציבור חרדי - הדינמיקה משתנה. פתאום שלילת זכות בסיסית הופכת למהלך לגיטימי. פתאום פגיעה במשפחות צעירות נעשית "החלטה מנהלית". פתאום העיקרון של שוויון בפני החוק מקבל הערת שוליים קטנה: "למעט אלה שאינם משרתים בצבא מטעמים דתיים".
הטיעון המשפטי תמיד פשוט: מי שאינו תורם לנטל הביטחוני לא ראוי לקבל הטבות מהמדינה. הוא נשמע הגיוני בפני השטח. אבל כשבוחנים אותו לעומק, הוא מתמוטט.
ראשית, המדינה לא מטילה מבחן תרומה על זכויות אחרות. אזרח ששימש בכלא בגין עבירה פלילית לא מאבד זכות לדיור מוזל. מי שמעולם לא שילם מס הכנסה כי לא עבד יום בחייו לא מודר מהגרלות. המדינה אינה שוקלת "ראוי" מול "לא ראוי" כשמדובר בזכויות אזרחיות בסיסיות. היא מעניקה אותן לכולם, בלי קשר לתרומתם החברתית.
שנית, השאלה מהי תרומה לחברה אינה מוסכמת. החברה החרדית טוענת שלימוד תורה הוא תרומה מכרעת לחוסן הרוחני של העם היהודי. הליברל החילוני יחלוק. אבל בדמוקרטיה ליברלית, לשכת היועצת המשפטית לממשלה אינה אמורה להכריע במחלוקות ערכיות כאלה. היא אמורה לאפשר לכל אזרח לחיות לפי מערכת האמונות שלו, כל עוד הוא אינו פוגע באחר.
שלישית, וזה הנקודה המרכזית: דיור אינו פרס. דיור הוא צורך קיומי בסיסי. משפחה שאין לה קורת גג לא יכולה לתפקד. ילדים ברחוב. משפחות מתפרקות. המדינה שהשיקה תוכנית דיור מוזל יצרה אותה כי הכירה בכך שמחירי השוק אינם מאפשרים למעמד הבינוני לרכוש דירה.
כשהיא הופכת תוכנית זו למנגנון ענישה, היא למעשה אומרת: "אנחנו מכירים בכך שאתם לא יכולים לקנות דירה במחירי שוק, אבל בגלל שאתם לומדים תורה במקום להתגייס, נמנע מכם גם את האלטרנטיבה הממשלתית".
ההיגיון הזה לא היה עובר על שום ציבור אחר. לא על ערבים. לא על דרוזים. לא על עולים חדשים. רק הציבור החרדי נתפס כלגיטימי לענישה קולקטיבית מסוג זה. למה? כי בעיני חלקים נכבדים מהציבור החילוני, החרדים נתפסים לא כאזרחים עם דעה שונה אלא כפרזיטים נטולי לגיטימיות אזרחית בסיסית.
התפיסה הזו, גם אם אינה נאמרת בגלוי, חודרת למערכת השיפוט, לתקשורת ובקרב מקבלי החלטות מנהליות. כך נולדה החלטת מועצת רשות מקרקעי ישראל.
המדינה יכולה לנסות לשנות את ההסדר. היא יכולה להציע חוקי גיוס חדשים. היא יכולה לקצץ בתקציבים. אבל מה שהיא לא יכולה לעשות - או לפחות, מה שלא צריכה לעשות אם היא רוצה להישאר נאמנה לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים - זה להשתמש בדיור כאמצעי לחץ. כי כשעושים את זה, חוצים קו. עוברים מניהול מחלוקת לגיטימית למהלך של ענישה קולקטיבית.
מה יקרה עכשיו? הציבור החרדי, כמו תמיד, ימצא פתרונות. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא מה ההחלטה הזאת אומרת על המדינה שקיבלה אותה. היא אומרת שהרצון להעניש חזק מהרצון להיות צודקים. שהכעס על אי-גיוס גובר על האחריות למשפחות צעירות. שהאידאולוגיה - גם אם היא אידאולוגיה של "שוויון בנטל" - יכולה להצדיק כל אמצעי, גם אם האמצעי הזה הוא מניעת קורת גג.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון המבשר