רגע! סבלנות!
מה שבלתי נסבל בשיח הישראלי, ובמיוחד בזה התקשורתי, הוא קוצר הרוח והחיפזון הבלתי נתפס.
עוד לא התבררו פרטי ההסכם, וכבר פרשנים ועיתונאים מדברים באופן חד משמעי על הכישלון האסטרטגי המוחלט, על חזרת איום הגרעין האיראני בתוך זמן קצר ועל אובדן הסיכוי העתידי של ישראל להיאבק בו.
כך קורה לנו שוב ושוב בשיח ובתודעה המאני־דפרסיבית המאפיינת אותנו. טראמפ עולה לשלטון, וחלק נכנסים לדיכאון וחלק מכתירים אותו למשיח.
הוא מצליח לשחרר את החטופים, ואז המדוכאים מתלהבים ורואים בו את מי שיכפה על ביבי הסכם שלום נצחי, כשמהצד השני רואים כבר את התגשמות חזון הטרנספר של העזתים ואת הריביירה שקמה לתחייה.
אבל לא רק כלפי הדמות הצבעונית וההפכפכה הזו.
מבצע הביפרים וחיסול נסראללה, והנה חיזבאללה הוכרע ועוד רגע לבנון וישראל חותמות על הסכם שלום. השהיה מוזרה של חצי הפסקת אש, ומיד בעצם לא קרה כלום וחיזבאללה עוד רגע על הגדרות, תוך זמן קצר יתעצם ויאיים בטילים ובכיבוש הגליל. מנגד, "אנחנו כאן כדי להישאר", והעולם ישלים עם כיבוש קבוע של אדמת לבנון, שלא לדבר על פעולות גרילה.
חמאס מוכרע ויותר מ־50 אחוזים מהרצועה נכבשו ונשלטים על ידי צה"ל, אבל "לא קרה כלום", יפסקו אנשי הוודאות. הוא עומד על רגליו ומתחזק מיום ליום, ועוד רגע אנחנו מגיעים ל־7 באוקטובר חדש. אבל האם משהו שם נגמר? האם אין מועצת שלום? מישהו יודע מה תעשה?
ונחזור לאיראן: האם טראמפ נכנע ומקבל בעצם את כל תכתיבי איראן, או שהוא לא יסכים לרדת מעל במת ההיסטוריה כמי שעשה את המלחמה הכושלת ביותר בעשרות השנים האחרונות, ובעצם רק דוחה את העימות לאחרי המונדיאל או בחירות האמצע, שאחריהן יהיה משוחרר מכל אילוץ פוליטי, או שישתעמם ויעבור לשערורייה המרגשת אותו הבאה?
לא מדובר פה רק ברדידות מחשבתית וביכולת דמיון מוגבלת. יש כאן מחלה שאת חלקה ניתן לייחס לאופי תקשורת הפסט־פוד, הנדרשת לשמר רייטינג בעזרת אמירות דרמטיות וחמורות סבר, או עולצות ומחלקות בקלות שבחים על כל הישג נקודתי.
אבל יש כאן גם תוצאה של הקיטוב הפוליטי, המשטח כל שאלה לרמת "ביבי טוב או רע ליהודים", משקפיים המפלטרות כל מה שלא מתאים לקונספציה.
אז אני מציע שלכל מי שיש דעות מוצקות על כל השאלות הללו, שיבדוק קצת אחורה את האירועים והתהליכים המרכזיים של המאה הקודמת.
האם היהודי הגרמני המצליח בשנות העשרים של המאה הקודמת ניבא את אושוויץ קצת יותר מעשור אחר כך? מה היה אומר היהודי באושוויץ ב־1945 אם מישהו היה אומר לו שתוך שלוש שנים תקום לעם היהודי מדינה שלא הייתה אלפי שנים? ולמה התכוננו בבתי הקברות ערב מלחמת ששת הימים, וכמה ביטחון היה לנו ערב מלחמת יום הכיפורים? ומה לגבי קריסת ברית המועצות והאביב הערבי, גם עלייתו וגם התרסקותו? ומי חשבו מצביעי השמאל על הסיכוי שדווקא המהפך ב־1977 יביא את בגין לעשות שלום עם המדינה הערבית הראשונה?
בקיצור, קצת ענווה מפני שר ההיסטוריה, האלוהי או האקראי, לבחירתכם.
קצת יותר הבנה שהעולם והאדם כל כך מורכבים, שכל ודאות לגבי העתיד, בוודאי כאשר היא מבוססת על קרעי מידע זמניים, היא מופרכת מעיקרה.
אז מה עושים?
לוקחים בחשבון את רמת אי הוודאות מצד אחד, ואת החובה לעשות כמיטב יכולתנו מתוך נקודת המבט הצרה והנוכחית שלנו מצד שני. מקשיבים גם לקולות הנגדיים, שאולי יכולים להאיר לנו זוויות קצת שונות, ובעיקר נשארים פתוחים לאפשרות שאנחנו טועים, ובגדול.
וכן, גם קצת, הרבה, תפילה לא תזיק.
הכותב הוא תלמיד ישיבת מרכז הרב, ממייסדי ומנהלי בית הספר לקולנוע מעלה וקרן גשר, ולשעבר מנהל בשידורי קשת 12.