מחר הישיבה התיכונית שלי תצא לטיול שנתי ב'כרמל': הזמן הזה בשנה שבו כל הערכים והמידות והבין אדם לחברו ולסביבה מתממשים במסע שמתפרש על פני שלושה ימים.
בלי צבע מאכל. בלי חומרים מלאכותיים. טבעי מהאריזה. לפני כמה שנים הכרתי תלמידים שהיו בכיתה מקסימים. מדהימים. נהדרים. באמת.
ואז הגיע הטיול השנתי ונדהמתי לראות איך שהם לא באמת מצליחים לראות מילימטר מעצמם.
ומנגד היו לי תלמידים שלא הייתי מהמר עליהם שככה הם יתנהגו אבל בטיול השנתי הם פשוט זרחו כמו יהלומים והתגלו כאריות: דאגו לחברים שלהם. הגדילו ראש. הסתובבו עם שקיות אשפה ענקיות וסחבו משקלים כאילו שהרגע שלפו אותם מגיוס מטכ"ל.
בכל טיול שנתי, מחשבה שלי נודדת אל דמותה המאירה של יהודית אמונה דנינו ז"ל: יהודית לא הייתה סתם נערה. ממש לא.
יהודית הייתה הלך רוח של גדלות נפש ולימדה אותנו, בעצם קיומה השקט, שכל נשמה היא עולם ומלואו, ושכל אדם שפוגש אותך הוא הזמנה לתיקון.
כשאנחנו מטיילים, כשאנחנו דורכים על אדמת הארץ, אנחנו לא רק הולכים על סלעים ועפר; אלא אנחנו הולכים על סיפורים.
לזכור את יהודית זה להבין שגם בתוך הלחץ של הנעורים, בתוך רעש החברה והצחוקים המלווים את האוטובוס, יש מקום לדממה דקה, להקשבה פנימית, לחיפוש אחר הטוב המסתתר אצל החבר הכי שקט, הכי מרוחק, הכי נסתר.
הפסקתי לספור את הסמינריונים וההרצאות שאני מעביר בישיבות ובאולפנות ובכל זאת, הסיפור על יהודית ז"ל ממשיך להדהד ולנצוץ כליגה בפני עצמו.
לא אשכח איך בכתבה על אמונה יהודית ז"ל, קראתי שהיא אמרה למחנכת שלה בטון חד משמעי בנוגע לכל הסרטים שכל כיתה אוכלת עם הטיול השנתי והמקומות של החדרים:
'שימי אותי עם מי שצריך בחדר. אם יש מישהי שאין לה עם מי להיות - שימי אותי'.
אם אין לכם שום קשר לעולם החינוך, בחיים שלכם לא הובלתם כיתה ולא חוויתם את הכאב ראש הזה שנקרא סידור מקומות לינה בחדרים של הטיול השנתי, יש מצב שתדלגו על המשפט ה זה ותעברו הלאה. אוקי, אז אמרה.
אבל אם יש לכם קצת מושג. משהו. ולו קלוש...אין מצב שלא תתפעלו ממנו בדיוק כמו שאני התפעלתי.
ולמה? כי המשפט הזה מייצג בעיניי את תמצית האנושיות באופן המזוקק ביותר שלה.
הנה תלמידה שמוכנה להקריב את כל חווית הטיול השנתי שלה ולו בכדי שאף תלמידה אחרת מהכיתה שהיא גם לא צריכה להיות חברה שלה, תיפגע. מדהים.
לפעמים לא צריך לפתוח את 'המסילת ישרים' וללכת למדף של גדולי המוסר בשביל לקבל השראה.
לפעמים ההשראה הזו נמצאת כאן, ממש לידנו, כמו משל האוצר של רבי נחמן.
לאיזו דרגה של חסד, אינטליגנציה רגשית וחברתית ואכפתיות נערה צריכה להגיע בשביל שהיא תוכל להגיד בכנות את המשפט הזה למחנכת שלה?
הלוואי שהורי התלמידים בישראל (כמובן לא כולם ולא נחטא לסטיגמציה. ברור שיש הורים נהדרים שהם על זה וברוך ה' זכיתי לעבוד עם הורים כאלו רק השנה), היו רואים בטיול שנתי הרבה מעבר לעוד יום חופש" מהשגרה המתישה. יום שהוא בעצם יעזור לחיים.
אילו היו מכינים את הילדים שלהם, לא רק באריזת כריכים ובדיקת תיקים, אלא בהכנת הלב. אילו היו אומרים להם בבוקר ההוא: "נסו להיות העוגן של מי שמרגיש שהשביל הזה תלול לו מדי".
אז הם היו מרוויחים את היכולת להטמיע במתבגרים שלהם יכולות ומיומנויות של אכפתיות ואינטליגנציה רגשית וחברתית ששווים לחיים הרבה יותר מכל מתנה אחרת שיכלו להעניק להם.
הכנה לטיול היא הכנה לחיים: היא היכולת להסתכל על הילד שלך ולומר לו שהגדלות שלו לא נמדדת במהירות הטיפוס על המצוק, אלא במידת האכפתיות שבה הוא מושיט יד לחבר שמעד.
ואם התלמידים שלי קוראים את הטור הזה והגיעו עד עכשיו, הייתי מבקש מהם לזכור שהם הלוחמים הצעירים של רוח הישיבה והטיול הזה הוא המבחן האמיתי שלכם:
אל תתנו למעטפת של ה"קוליות" או הלחץ החברתי להסתיר מכם את הנשמות שצועדות לצידכם.
העיניים שלכם הן כלים של חסד:
תראו את החבר שצועד מאחור, זה שמחפש את הדרך ושמרגיש מעט אבוד בתוך העומס.
תגלו מעורבות, תגלו אכפתיות. תשאלו לשלומו, לא כסיסמה, אלא כמי שבאמת אכפת לו מהשלום שלו.
לפעמים, המילה הטובה, החיוך בנקודה הגבוהה ביותר של המסלול, או סתם הליכה משותפת בנתיב הצר, הן המעשים הכי גדולים שיהודי יכול לעשות.
אנחנו נוטים לחשוב שהחיים קורים בשיעורים, בבחינות, בהישגים.
אבל האמת היא שהחיים קורים ב'בין לבין'. הם קורים בנשימה העמוקה של אוויר ההרים, בשיחה הכנה מול מדורה, באחריות המשותפת על ציוד ועל רוח. הטיול הזה הוא בעצם מבחן הבגרות הראשון שלכם אחרי הבר מצווה והשאיפה היא שנחזור ממנו לא רק עם רגליים עייפות, אלא עם לב רחב יותר, פתוח יותר.
שנדע שכל אחד מאיתנו הוא שליח, ושבכל אחד מאיתנו פועמת גדלות הנפש הזו שיהודית ז"ל חקקה בדרכה.
צאו לשלום, תצעדו באמונה, ותזכרו: אתם לא רק מטיילים בשבילי הארץ, אתם בונים שבילים בלבבות.