רס"ן ש', אחיו של אריאל בן משה ז"ל שנפל בשבעה באוקטובר, נשא דברים בטקס מצטייני הרמטכ"ל וסיפר על הקשר בין האח שנפל לצורך להצטיין בכל מקום - ובעיקר בצבא.
"כשהייתי בן 8, אחי הגדול אריאל חזר מזיע, מלוכלך ובעיקר מתוסכל מאימון כדורסל. למה היה כה מתוסכל? האימון לא הלך לו טוב בלשון המעטה, הוא איחר לאימון כיוון שבאותם הימים לא היה ברשותנו רכב, אז הוא נאלץ ללכת ברגל עד הקצה של העיר. כולם הגיעו לאימון מדוגמים עם בגדי ספורט ונעלי כדורסל - הוא הגיע עם חולצת בי"ס ונעליים רגילות. כולם הגיעו עם כדור - והוא הגיע ללא", פתח ש' את סיפורו.
הוא המשיך "אחי חזר הביתה עם קול חנוק ועיניים אדומות והטיח הכול בפני אמא שלי, שזה לא פייר, שהוא לעולם לא יהיה הטוב ביותר, והגרסה הכי טובה שהוא יכול להיות, מכיוון שאין לו את התנאים כמו לכל השאר. נאחז בו פחד אמיתי, פחד שנגזר עליו להיות בינוני, שנקודת המוצא שלו תכתיב לו את סיפור חייו, שהוא לעולם לא יוכל לפרוץ גבולות, לייצר גרסה טובה יותר של עצמו, שזוהי גזרת הגורל להיות בינוני. אמי הקשיבה והכילה, אך ענתה לו בפשטות 'מבני עניים תצא תורה'. זה כאילו הספיק לו, והפחד התחלף ברעב - רעב להוכיח לעצמו ולכולם, רעב להילחם בתנאים, בנסיבות וב-'מזל' שיש לו. מכאן הוא התקבל לפנימייה הצבאית בחיפה, וסיים בהצטיינות. התגייס לגדוד 202 בצנחנים ובכל פרק שסיים - קטף הצטיינות נוספת. מצטיין זה אחד שהרעב שיש בו חזק יותר ומנצח את כל הנסיבות או התנאים שבדרך".
ש' סיפר כי "כשהיה מ"פ בבה"ד 1 אני הייתי צוער. בשבוע לפני הסיום, שבוע שרובו כולל חזרות לטקס וזיכויים - שבוע בעצימות נמוכה יותר, תחושה של סוף קורס. היה מועד ב' לבוחן לורן המשופר - בוחן שמשלב ניווט עם משקל, בוחן מסלול, ריצת ווסט ארוכה וירי. בוחן שאין צוער שמחבב אותו במיוחד. לפתע, אני רואה ברשימות שאני מופיע למועד ב'. מופתע אני ניגש למ"פ שלי ואומר לו שיש טעות ואני רשום אף שאין סיבה, כיוון שסיימתי את הבוחן בציון לא רע בכלל (92 לשואלים). הוא משיב שלא הוא המ"פ שרשם אותי, אלא המ"פ שבמשרד משמאל, ואם יש לי טענות שאגש לשם".
"זהו היה המשרד של אחי, אני נכנס לשם בפחות פאסון, ושואל אותו: "מה הסיבה?" הוא עונה לי ברצינות ובפשטות: 'לאן הלכו לך 8 נקודות?' שם נגמר הדיון והמשא ומתן שלי מולו. בבוקר למחרת ניגשתי שוב, אני וכל הפלוגה שלו אותה הוא רשם במלואה - כי 'אם אפשר לשפר, אז משפרים' לטענתו. כמובן שהוא רץ איתי את כל הבוחן ודחף ללא הפסקה. לשואלים - כן שיפרתי. ל-94. בדרך שלו אין פשרות והנחות - לא במשימה מבצעית, לא במעצר וגם לא בבוחן בבה"ד 1 - את הכול עושים כמו שצריך, ואם אפשר לשפר, אז משפרים - כי זה הסטנדרט הבלתי מתפשר שהוא האמין בו. מצטיין זה טיפוס עקשן שלא מתפשר על הדרך ועל התוצאה - גם אם זה דבר קטן ושולי".
הרצון להיות ראשון גם בהצלת חיים - עלה לאח בחייו. "כך הוא המשיך, בסיירת צנחנים וגם כשהתקבל לסיירת מטכ"ל. בשבת השחורה, הוא קפץ מעין זיוון שבצפון ודהר עד יישובי העוטף, אסף כוח מצומצם של היחידה ויצא לעבר קיבוץ רעים. רגע לפני הכניסה לקיבוץ אמר להם באופן חד משמעי - "חיי אזרחים לפני חיי לוחמים". וכך היה, בית אחר בית, היתקלות אחרי היתקלות כאשר הוא מפקד הכוח מקדימה, עד הבית האחרון בשכונה הצפונית, שם בשל ניסיון חילוץ בן ערובה שהיה לכוד בבית עם שישה מחבלים הוא היה הראשון להיכנס, והראשון להיפגע.
אחי הגדול נפל במוצאי שבת. הוא היה הביטוי של אדם שבחזית, חתירה למגע ובפועל להיות חוצץ בין אזרחים למחבלים - ללא גרם של ספק. מצטיין זה אדם של חזית - הוא נוכח איפה שמורכב ומקדימה, הוא שמכתיב את מקומו בסיטואציה. כמו אחי, ישנם עוד רבים - רס"ן רועי מלדסי ז"ל, שנלחם בגבורה בעזה ונפל, סרן דקל סויסה ז"ל, שהיה מפקד מוצב פגה ונלחם בנחישות. ועוד רבים וטובים שבדרכם מהווים לנו אידיאל של דמות המצטיין שאני מאחל לי ולכולנו להיות", סיכם.