אך טבעי לקראת הבחירות הקרובות למצוא בכל מפלגה כוכבים חדשים שיצורפו כמגנטים פוטנציאליים כדי למשוך אלקטורט חדש של מצביעים.
אפשר לשער מן הסתם, לאור האירועים השונים שעברו עלינו בקדנציה הנוכחית, שהפעם עיקר הבחירה תתמקד בכוכבים שקשורים לאירועי שלושת השנים האחרונות, בין אם מדובר בבני משפחות שכול, בני משפחות החטופים או גיבורים שונים.
ברוב המקרים, עם כל החיבה או החמלה או ההערכה שאותן דמויות ראויות להם, הדבר לא הופך אותם מתאימים - לא לפוליטיקה ולא לשמש כנציגי ציבור. בין אם מדובר באמא שהפליאה בזעקות חמאס נגד הממשלה ובין אם מדובר באשת מילואימניק שהובילה מאבק ציבורי ובין אם מדובר בגיבור ישראל שירד בעצמו וסיכן את חייו בעוטף עזה באותו יום מר ונמהר. אפשר וגם רצוי לתת להם פרס או אות הוקרה, כבוד או סיוע, כל אחד ומה שנצרך ומתאים לו, אבל בפוליטיקה אנחנו מחפשים משהו אחר, אנחנו מחפשים אנשים עם יכולת ציבורית, עם אחריות והיגיון, ועם מודעות לאומית ופוליטית, ואלו לא צומחים באקראי בתאימות לפעילותם האכזרית של מחבלי חמאס.
אבל יש כמה יוצאים מהכלל, אחד ומיוחד שבהם הוא צביקה מור.
מור עמד בפני המבחן האולטימטיבי הקשה ביותר: האם לעשות את הדבר הקל ולזעוק ולהזעיק למען בנו, או לעשות את הדבר הנכון עבור העם כולו ולהבליג ולנשוך שפתיים ולדרוש להחמיר את הפגיעה בחמאס ולא לצעוד כחלמאים בכניעה לזרועותיו.
נכון, אילו כולם היו נוהגים כמוהו זה בוודאי היה הדבר הנכון והמועיל יותר, ואולי גם זה שלעתיד הרחוק ימנע את ההשקעה העצומה של אויבינו בביצוע חטיפה, אבל למפרע, כשחלק מבני המשפחות נכנעו לאינסטינקט ונתנו לו לגבור על השכל - הוא עמד שם כחומה בצורה, איתן עבור איתן ועבור עם איתן.
וזו אולי התכונה הכי חשובה שנרצה לקבל מאיש ציבור, היכולת - גם כאשר קיים מניע אישי נגדי חזק מאוד - לעמוד ולשקול את הדברים בפלס ובהיגיון נקי, ואז לקבל את ההחלטה שתתרום לטובת עם ישראל ומדינת ישראל, ולתת לה לגבור על החלטות שמשקלן העיקרי הוא אישי.
צביקה מור הוא רכש ראוי, מאוד, והציונות הדתית בראשות השר בצלאל סמוטריץ' השכילה לעשות כשצירפה אותו לשורותיה. כעת נותר לקוות שגם המצביעים יבינו את המשמעות ואת היתרון, ויגבו את הבחירה בקולותיהם.