ניסיונו של פרופ' אסא כשר להפריד לחלוטין בין האמונה הדתית לבין זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, דומה לניסיון לנתק בין עולם החי לבין מקורות המחיה שלו. הפרדה מעין זו מתעלמת מהדנ"א התרבותי וההיסטורי שעיצב את האומה היהודית לאורך אלפי שנים.
בפסקנות הספקנית המאפיינת אותו, טוען פרופ' כשר כי הציונות היא תנועה לאומית חילונית גרידא, ומצהיר כי "מלל דתי" אינו מעניין אותו וכי אין בידיו מסמך המהווה הבטחה אלוהית. עמדה זו מתעלמת באופן תמוה מספר הספרים, התנ"ך, המהווה את קושאן המכירה המוסרי וההיסטורי של העם היהודי. מי שמביט במציאות הישראלית המודרנית אינו יכול שלא לראות בה את התגשמותו הלכה למעשה של חזון נביאי ישראל - מחזון העצמות היבשות של יחזקאל ועד לקיבוץ הגלויות המתרחש לנגד עינינו.
ישנו ממד אירוני מיוחד בכך שדברים אלו מושמעים דווקא מפי נכדו של הגאון הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל, מגדולי התורה וההיסטוריונים של היהדות בדורות האחרונים, אשר חיבורו המונומנטלי "התקופה הגדולה" הוקדש כולו להוכחת תהליך הגאולה השזור בציונות ובבניין הארץ. הפער בין מורשת הסב לבין תפיסת הנכד מדגיש את עומק השבר שבתפיסה המבקשת לרוקן את הלאומיות הישראלית משורשיה הרוחניים.
ההתנגדות העזה לסממני אמונה בצבא והזלזול ברעיון המשיחי אינם נובעים מדאגה לממלכתיות, אלא מחשש עמוק מפני שינוי תרבותי וזהותי בלתי נמנע המתרחש בחברה הישראלית ובצה"ל. עבור הדור הישן, החיבור המחודש לזהות היהודית נתפס בטעות כנסיגה לאחור; אולם עבור רוב הציבור, מדובר בהתפתחות טבעית, בבריאות פנימית ובעליית קומה של אומה השבה אל מקורותיה לאחר שנות גלות ארוכות.
הניסיון להעמיד את צה"ל על לאומיות רזה, מנוכרת ומנותקת מכל זיקה למסורת - כפי שבא לידי ביטוי בניסוחים מסוימים של הקוד האתי - כשל במבחן המציאות. קוד אתי המבקש לנטרל את המטען הערכי והשורשי של הלוחם פוגע ברוח הלחימה ובחוסן הלאומי. עמידתם האיתנה של חיילינו, בסדיר ובמילואים, מוכיחה כי הציבור בחר לזקוף קומה ולהשתחרר מתפיסות אלו.
צבא הגנה לישראל אינו ככל הצבאות. מקור הגבורה, המסירות ותעצומות הנפש של לוחמינו יונק במישרין ממעיינות הנצח של התורה והאמונה. הדבקות בבורא, קריאת "שמע ישראל" בשעות המבחן, וההצטיידות בתפילין ובציצית אינן פולקלור, אלא ביטוי חי לזהות שבעבורה אנו נלחמים. הלאומיות שלנו אינה כלי פוליטי יבש, אלא קשורה בקשר בל ינתק לקדושה ולנאמנות לבורא עולם.
ההיסטוריה לימדה אותנו כי ניתוק הממד הרוחני מהממד הלאומי הוביל לחורבן הבית הראשון והשני. ללאומיות שלנו יש נשמה, והיא נצחית; היהדות והלאומיות הן גוף ונשמה, ושום ניתוק מלאכותי לא יצליח להפריד ביניהן. לאומיות המנותקת מיהדות וממקורותיה דינה להתייבש ולגווע, שכן אין לה קיום עצמאי - בדיוק כמו דג שנמשה מן המים. עתידנו וניצחוננו תלויים ביכולתנו לחבר יחד את עוצמתו הצבאית של העם עם עומקה הרוחני של הרוח היהודית.
ברוך ה' יש בישראל ישיבות ומאות אלפי בני תורה מגיל 0-100 הם קוד אתי חי המזרים אויר פסגות ללוחמינו האמיצים "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר..".