הגיע הזמן: לעבור לצבא מקצועי

עוד לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, האמנתי שהרעיון לעבור ל"צבא מקצועי" - כזה המבוסס על התנדבות ותגמול הולם - הוא צעד הכרחי ונכון.

המלחמה הנוכחית רק העצימה את התובנה הזו וחיזקה אצלי את התחושות הללו. משחיקתם הבלתי פוסקת של כוחות המילואים, דרך הפגיעה הכלכלית המיידית בכל סבב הסלמה, ועד לקרע החברתי המעמיק סביב סוגיית גיוס החרדים - השיטה הנוכחית הגיעה לקצה גבול היכולת שלה. המודל שאציג להלן מציע פתרון מעשי לאתגרים הללו ולרבים אחרים.

המתווה שאני מציע כאן אינו המצאת הגלגל. הצעות דומות, ואף מרחיקות לכת ממנו, כבר נשמעו בעבר. הוא מבוסס על היגיון בריא, שכל ישר וקריאת המציאות. על פי המתווה, חובת הגיוס תחול על כלל האזרחים, אך למסלול הכשרה קצר וממוקד של כחצי שנה לכל היותר (בהתאם ליכולות צה"ל). לאחר שחרורם, יחויבו האזרחים בשמירה על כשירות מבצעית דרך אימונים תקופתיים, ויהוו עתודת מילואים אליה תוכל המדינה לקרוא בשעת חירום. לצד זאת, הליבה של צה"ל תהפוך לצבא מקצועי המבוסס על בחירה. כל מי שיבקש להמשיך מעבר להכשרת החובה, בין אם כלוחם מן המניין, כמפקד או בתפקידים אחרים, יחתום על חוזה עבודה לכל דבר ועניין. השכר יהיה תחרותי ומותאם למקובל במשק, תוך שקלול של רמת הסיכון ושנות הוותק. בנוסף, כדי לאפשר לצבא להתמקד בלחימה, תורחב משמעותית הוצאת שירותי המעטפת והלוגיסטיקה, כגון המטבח, לגורמים אזרחיים, מגמה שכבר החלה ומוכיחה את עצמה בבסיסים שונים.

ברור לי שלמתווה כזה ישנם אתגרים, אך אני סבור שיתרונותיו עולים על חסרונותיו, וכי לכל מכשול כזה יש פתרון ישים. המוקש הראשון והברור מאליו הוא התקציב: במבט ראשון, תשלום משכורות שוק, תגמול רחב על שירות מילואים ואזרוח שירותי לוגיסטיקה נשמעים כמו נטל כבד מנשוא על קופת המדינה. אך זוהי בעצם אשליה אופטית. שחרור מסיבי של צעירים לשוק העבודה ולספסל הלימודים כבר בגיל 18 וחצי ייצור מנוע צמיחה אדיר שיזניק את התמ"ג (התוצר המקומי הגולמי). התוספת להכנסות המדינה ממסים, בשילוב החיסכון הדרמטי על חיסול האבטלה הסמויה וקיצוץ בתקני מנהלה מיותרים, יכסו את העלויות. במשוואה פשוטה: פחות חיילים במערכת יאפשרו תגמול ראוי יותר למשרתים. בסופו של יום, המעבר לצבא מקצועי לא רק שיחזק את כלכלת ישראל, אלא בטווח הארוך אף יאפשר את הקטנתו של תקציב הביטחון.

מעבר לשאלת התקציב, עולה מיד סוגיה מבצעית כבדת משקל: הבט"ש (הביטחון השוטף). ברור שצבא מילואים, או לחלופין צבא מקצועי ומתוגמל היטב, אינם יכולים ואינם צריכים לטחון שמירות וסיורי גדר יומיומיים לאורך כל ימות השנה.

הפתרון לכך פשוט משנדמה, והוא נעוץ בהפרדה מבנית ברורה בין "כוח מגן" ל"כוח תמרון". משימות הבט"ש יועברו לידי כוחות הגנה ייעודיים - דוגמת משמר הגבול במתכונת מוגדלת - ולחברות אבטחה מקצועיות, תוך הישענות מאסיבית על אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כך, הצבא המקצועי ישוחרר משחיקת השגרה ויוכל להתפנות לדבר שלשמו הוא קיים: אימונים והיערכות למלחמה נטו.

בעיה נוספת שחובה להציף היא סוגיית הסד"כ (סדר הכוחות). החשש המובן הוא שצבא מקצועי יהיה בהכרח קטן יותר, וביום פקודה עלול שלא להספיק כדי לבלום פלישה המונית, מה גם שבוגרי ההכשרה המקוצרת לא בהכרח יחזיקו במיומנות הנדרשת ללחימה מורכבת. גם כאן, המענה ברור וישים. בוגרי חצי שנת ההכשרה יאוגדו למערכי הגנה מרחבית ולכיתות כוננות גדולות, שיהוו מעין חומת מגן מקומית ויבלמו את מתקפת הפתע הראשונית. במקביל, המדינה תשקיע משאבים רבים במערך מסוקים וניוד מתקדם. פלטפורמות אלו יאפשרו לכוח המקצועי, המיומן והקטן יותר, לקפוץ לכל נקודת חיכוך בתוך דקות ספורות ולקחת פיקוד על הלחימה המורכבת.

רבים חוששים כי צבא מקצועי יהפוך למקום מפלט עבור אנשים המגיעים מרקע כלכלי ירוד, המחפשים עבודה יציבה ללא צורך בהכשרה מוקדמת. אבל אלו הרואים בתופעה הזו בעיה, מפספסים את העובדה כי זהו למעשה פתרון. במקום להיבהל מכך, צריך להבין כי המודל הזה דווקא יפתח דלתות בפני אנשים החיים במצב סוציו-אקונומי נמוך, ויאפשר להם לבנות את עתידם ולהתפרנס בכבוד מתוך שירות משמעותי.

במודל של צבא מקצועי, חוד החנית ייראה אחרת לגמרי. הלוחמים בקצה יהיו אנשי מקצוע בוגרים עם ניסיון ומוטיבציה פנימית עמוקה למקצוע הלחימה. רמת הביצוע של כוח כזה, יכולות הפעלת האש שלו והשליטה במערכות טכנולוגיות מורכבות, יהיו גבוהות לאין שיעור ויאפשרו להגיע להכרעה מהירה הרבה יותר. המשוואה פשוטה: כשהמוטיבציה עולה, התפקוד עולה. חשוב לציין גם כי אזרוח המטבחים, צי הרכבים ותחזוקת הבסיסים, והעברתם לידי חברות אזרחיות, יסיים סוף סוף את עידן "תורנויות הרס"ר". המפקדים והלוחמים יוכלו להשקיע מאה אחוז מזמנם אך ורק באימונים מורכבים ובהיערכות ללחימה, בעוד שגופים אזרחיים יעילים ינהלו את התפעול השוטף. הצעד הזה לא רק ייעל משמעותית את הצבא, אלא גם ייצר פתרונות תעסוקה ומקומות עבודה לאזרחים רבים.

וכמובן, אי אפשר להתעלם מיתרון נוסף: המודל הזה מעקר כמעט מהיסוד את הוויכוח הרעיל והמפלג סביב גיוס החרדים. המדינה תקבל מכלל האזרחים חצי שנת הכשרה בסיסית לטובת בניית עתודת המילואים, יעד שסביר להניח שיהיה קל בהרבה להגיע לגביו להסכמות מול הנהגת הציבור החרדי. משם והלאה, השוק חופשי. מי שיבחר בקריירה צבאית יתפרנס ממנה בכבוד, ומי שלא, יתרום את חלקו לכלכלה כאזרח עובד ומשלם מסים. המתווה הזה לא רק מרגיע את השסע החברתי, אלא גם יפתור, לפחות חלקית, את המצוקה הכלכלית בחברה החרדית עצמה, על ידי שילובם המהיר בשוק התעסוקה בגיל צעיר הרבה יותר.

טיעון נוסף וחשוב לא פחות, הוא הטיעון המוסרי, שצריך להודות בו ביושר: עם כל ההבנה שהמציאות הביטחונית הקשה שלנו כופה עלינו פשרות, עצם הכפייה על אדם למסור את שנותיו הראשונות כבוגר, ואף לסכן את חייו מבלי שבחר בכך, היא בעייתית מבחינה מוסרית. גם אם כורח המציאות מחייב זאת, חובתנו כחברה היא לצמצם את הפגיעה הזו בחופש הפרט ובחירותו למינימום ההכרחי. המתווה שאני מציע, שמצמצם את שירות החובה לחצי שנה בלבד, עושה בדיוק את זה.

הבעיה העיקרית במתווה, ואינני מתכוון לברוח ממנה, היא שאין כיום שום מדינה בעולם שמתמודדת עם איומים קיומיים, טבעת אש וריבוי זירות כמו ישראל, ופועלת במודל כזה. אין לנו נתונים אמפיריים להישען עליהם, וכישלון של ההנחות התיאורטיות הללו ביום פקודה עלול לגבות מחיר קיומי. אי אפשר לפתור את הבעיה הזו לחלוטין, אך בהחלט ניתן לנהל אותה בגישה שמרנית: ראשית, המתווה ייושם כפיילוט הדרגתי. נתחיל בזרועות ספציפיות וטכנולוגיות יותר, כמו חיל האוויר וחיל הים, הרבה לפני שניגע במערך המתמרן הרגלי.

שנית, יעוגן בחקיקה מפסק חירום משפטי: מנגנון המאפשר לנבחרי הציבור להחזיר מיידית את גיוס החובה המלא במידה והמודל חורק או שהמצב הביטחוני מדרדר. ולמרות הסיכון, דבר אחד בטוח: המודל הנוכחי גם כך נשחק וקורס תחת הנטל הכלכלי והחברתי. לקפוא על השמרים ולהמשיך באותה דרך - זו כבר לא פריבילגיה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

בדיוק משום שאין לנו נתונים או מודלים מקבילים להסתמך עליהם, אני מציג את הדברים בענווה. ייתכן שאני טועה בהנחותיי, ואני פתוח לביקורת ומוכן להקשיב. ואולם, גם אם המודל שאני מציע אינו המודל המדויק ביותר, המטרה האמיתית של השורות הללו היא להתניע שיח ציבורי חדש. אנחנו חייבים להשתחרר מהקונספציה המחשבתית שלנו, להפסיק לפחד משינויים, ולהפנים שצה"ל נדרש לעדכון גרסה משמעותי. ייתכן שהמתווה הזה הוא נקודת ההתחלה הנכונה.

לסיכום, צריך לומר ביושר: צה"ל כבר מזמן אינו צבא העם, אלא צבא חצי העם. רבים אינם מתגייסים כלל, ורבים מאלו שכן, עושים זאת ללא מוטיבציה. במתכונתו הנוכחית, הצבא שוחק ללא הרף את מערך המילואים ומבזבז סד"כ יקר על אבטלה סמויה. המתווה שהצעתי כאן יפתור את הבעיות הללו וישקם הן את הצבא והן את החברה הישראלית. כמו לכל תוכנית, גם למודל הזה יש חסרונות, אך לכולם הוצגו פתרונות ישימים. האתגר הגדול ביותר שניצב מולנו הוא חוסר הוודאות, אך גם עבורו קיימים בולמי זעזועים, ובל נשכח שגם הסטטוס קוו רחוק מלהצטיין. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "אין דבר מסוכן יותר מלהיות תמיד מוכן למלחמה של אתמול". ההיצמדות העיקשת למודל הישן, רק מפני שעבד בעבר, היא סכנה. המציאות השתנתה, והצבא חייב לשנות את מבנה הכוח שלו כדי להתאים לה. בואו נתקדם, לצבא מקצועי.