לפני כשנה וחצי פרסמתי מאמר שסקר את המתרחש מדי יום ברצועת עזה. יום אחר יום התבשר עמנו על נפילתם של חיילים נפלאים, מסורים בכל מאודם לאומה ולמדינה, וכיניתי אותו: "די לרצח חיילים".
אז עוד ניתן היה לתלות את קולר האשמה בקונספציה שהובילו ראש הממשלה, הרמטכ"ל והמטכ"ל, ראש השב"כ דאז ואחרים, לצד תלות מדינית עמוקה בנשיא האמריקני ג'ו ביידן ובסביבתו. אזרחי ישראל האמינו בתמימות כי התקופה ההיא מאחורינו, אך המציאות שבה ומטיחה בנו אחרת.
שוב, יום אחר יום, מדינת ישראל מתבשרת על נפילתם של חיילים ועל פציעתם הקשה של רבים נוספים. וההסבר המוצג לציבור: רחפנים זעירים. צה"ל, מן הצבאות החזקים והמתקדמים בעולם, המצויד במיטב מערכות הנשק, מטוסי F-35, טנקים, "כיפת ברזל", "חץ" ואמצעים טכנולוגיים שאין דומים להם, מתקשה להתמודד עם איום הרחפנים. כיצד ייתכן הדבר?
התשובה, למרבה הצער, פשוטה וכואבת: הציבור אינו מקבל את מלוא האמת. אם בעבר דובר על תלות במדיניותו של ביידן, הרי שכיום נדמה כי ישראל כפופה אף יותר לאילוציו של הנשיא טראמפ, אשר גם אם הוא ידיד אמת של ישראל, מחויב בראש ובראשונה לאינטרסים של ארצו.
על פי פרסומים שונים, הופסקו התקיפות הנרחבות על יעדי חיזבאללה בביירות, והסיוע האווירי ההתקפי צומצם באופן משמעותי. המשמעות ברורה: לוחמי החי"ר נושאים לבדם בנטל הכבד ובסכנות הקשות. הדלפות מהקבינט מלמדות כי למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד הרמטכ"ל אייל זמיר, קיימות מגבלות חמורות על היקף הפעולה בלבנון. קשה שלא להזדעזע מן המציאות הזו.
ראש הממשלה שב ואומר כי "נגביר את העוצמה ונכה בחיזבאללה", אולם הציבור מתקשה להאמין עוד להצהרות מסוג זה. שנים ארוכות אנו שומעים הבטחות על הכרעה ועל תגובה קשה, בעוד שבפועל המדיניות נותרת מרוסנת ומוגבלת. גם ההצלחות המרשימות באיראן אינן משנות את התחושה כי מול האיום הישיר על גבולות ישראל, נמנעת הממשלה מהפעלת מלוא העוצמה הנדרשת.
המומחים הצבאיים שבים ומתריעים כי ניתן להכריע את האויב באופן משמעותי יותר, אך נדמה כי שיקולים מדיניים ותדמיתיים גוברים פעם אחר פעם על צורכי הביטחון המיידיים. הסכמי אברהם והישגים מדיניים חשובים ככל שיהיו, אינם יכולים לבוא על חשבון ביטחונם וחייהם של חיילי צה"ל ותושבי הצפון.
דברי ירמיהו הנביא מקבלים לפתע משמעות אקטואלית מצמררת:
"וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר, וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר" (ירמיהו ב', י"ח).
הישענות מופרזת על מעצמות זרות מעולם לא הייתה תחליף לעוצמה לאומית פנימית.
ביטחונה של ישראל לא יוכל להתבסס לאורך זמן על בריתות בלבד, אלא בראש ובראשונה על חוסן פנימי, אמונה בצדקת הדרך ונכונות להגן על אזרחיה ללא היסוס. רוב העם מגלה עמידה מעוררת השתאות מאז תחילת המלחמה. לוחמים צעירים יוצאים לקרב במסירות נפש נדירה, מתוך אמונה עמוקה במדינה ובצדקת מאבקם.
דווקא משום כך קשה להבין כיצד אין ישראל מציבה קווים ברורים יותר גם מול ידידותיה. מדינה ריבונית מחויבת בראש ובראשונה להגן על חיי בניה ובנותיה. שום הישג מדיני אינו יכול להצדיק מצב שבו משפחות שלמות קורסות תחת כאב השכול, אלמנות מתרבות ויתומים מצטרפים למעגל הכאב.
גם הטענות בדבר חיסולם של מאות מחבלים אינן מצליחות לטשטש את המחיר הכבד. הציבור בצפון הארץ חי זה שנים במציאות בלתי נסבלת של איום מתמשך, נטישה וחוסר ודאות. התחושה בקרב רבים היא כי ישנם אזורים במדינה שמקבלים יחס שונה מאחרים, וכי תושבי הצפון משלמים מחיר כבד מנשוא.
ההתלבטות אם לפרסם דברים חריפים ערב בחירות אינה פשוטה. החשש מפני ניצול הביקורת בידי גורמים קיצוניים או חסרי אחריות קיים בהחלט. אולם לעיתים חובת ההתרעה גוברת על החשש. ביקורת הנובעת מדאגה אמיתית לעתיד המדינה ולחיי חייליה אינה נובעת משנאה, אלא מאחריות.
דווקא בעת הזו נדרש פחות עיסוק בסיסמאות ויותר חתירה להכרעה ברורה, להגנה אמיתית על אזרחי ישראל ולהשבת תחושת הביטחון. מדינת ישראל זקוקה כיום יותר מכל להנהגה שתציב בראש סדר העדיפויות את חיי הלוחמים, את ביטחון המשפחות ואת חוסנה הלאומי של המדינה.
הרב ד"ר אליהו (רחמים) זייני, דוקטור למתמטיקה ופילוסופיה הוא נשיא ישיבת ההסדר בחיפה