בעיצומם של ימים קשים ומאתגרים מאד לעם ישראל במדבר, נדרש משה רבנו, המנהיג הגדול, לגייס את כל תעצומות הנפש, כדי להמשיך ולהוביל את העם, למרות רעשי הרקע והביקורות הקשות המוטחות בו.
אלו מגיעות לא רק מצד העם המתאוננים, אלא אף מהמעגל הקרוב אליו- אחותו ואחיו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי־אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח..וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר..".
לא חשוב כרגע מה הייתה טענתם והאם הייתה מוצדקת או לו, אלא כיצד הגיב עליה משה. משה לא עונה, לא מסביר, לא מתפלמס, לא מתלהם, ולא משיב מנה אחת אפיים. הוא שותק שתיקה המעידה על עומק אופיו ומהותו של המנהיג הגדול הזה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה".
זאת ועוד. כאשר מרים אחותו לוקה בצרעת בעוון הדברים שדיברה על משה, לא רק שמשה לא אומר '-מגיע לה על שפגעה בי', אלא הוא עומד ומתפלל מעומק ליבו תפילה בת חמש מילים שהפכה להיות סמל לתפילה קצרה מעומק הלב: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". גם כאן ביקשו חז"ל להאיר ולהפנות את תשומת ליבנו לרגישותו הגדולה של משה לא רק לאחותו, אלא גם לעם כולו.
לכאורה היה מתבקש שמשה רבנו יאריך בתפילה על אחותו ויבקש עליה רחמים, שהרי זו אחותו הקרובה אליו, זו שניצבה והגנה עליו ליד היאור כאשר הוא היה מונח כתינוק קטן בתיבה, זו אחותו לה הוא חב את חייו. למרות כל זאת משה מקצר בפילה ומסתפק בחמש מילים: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".
ולמה הוא מקצר במקום שהיה צריך להאריך? מביא רש"י את המדרש: "מִפְּנֵי מָה לֹא הֶאֱרִיךְ מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ הוּא מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ אֵינוֹ מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה". עד כדי כך הייתה גדולה רגישותו של משה להלך הרוח שעלול להתעורר בעם.
משה רבנו הוא מנהיג מזן אחר. מזן המידה שלצערנו כבר כמעט אינה מצויה בקרב מנהיגי הדור- מידת הענווה.
תרבות שלימה התפתחה בעולם - מפוליטיקאים ועד סלבריטאים, תרבות של הערצה ואלילות, יועצי תדמית ותקשורת, של כוחנות ואגו, של מוחצנות והרבה אני ואני- והענווה ניצבת לה מבוישת בצידי הדרך, כמצרך ללא ביקוש.
וכאילו מהעבר השני של העולם , ניצב משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי, זה שהנהיג את העם בשעותיו הקשות ביותר, והצליח להוציאו מגלות מצרים, להביאו למעמד הר סיני ולהנהיגו במדבר 40 שנה בתנאים הקשים ביותר עד מפתנה של ארץ ישראל. את האיש הזה מכתיר הקב"ה בתואר הגבוה ביותר שנותן אלוקים לבן אנוש:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ענווה היא התובנה הגדולה שאתה משרת רעיון ואנשים, ולא הם משרתים אותך.
ענווה היא היכולת וגדלות הנפש להקשיב, להודות בטעות, לתת מקום גם לאחר. ענווה אמיתית ממלאת את האדם עוז ותעצומות מכיוון שהיא איננה באה לשרת את האגו שלו, אלא את הערכים והאידאות. ענווה אמיתית נובעת מתודעת שליחות גדולה.
עולם ללא ענווה הוא עולם חסר. עולם ללא ענווה הוא עולם בו הציניות שולטת, המניפולציה מתמרנת, התקשורת חוגגת, והנשמה מתייבשת.
כל כך התרגלנו לתרבות , לעולם ולקודים של שואו ופוזה, של שטחיות ופלקטים, של אגו וכוחנות, וכמעט שכחנו שאפשר גם אחרת. שיש עוד משקפיים שאפשר באמצעותם להסתכל על העולם- משקפיים של ענווה, שהם הרבה יותר עוצמתיות וחזקות ממשקפיים של אגו.
בטווח הארוך- מנהיגים שהותירו חותם של אמת ולטווח ארוך על המציאות- הם אלו שמידת הענווה נכחה בעולמם, והייתה חלק מהותי מאישיותם.
בעולם השקר הסובב אותנו, אנו בוחנים מנהיגים ביכולת הדיבור והניהול, בכריזמה, במתק שפתותיהם והבטחותיהם, וביכולת התמרון והמניפולציה הפוליטית שלהם.
משה רבנו מלמדנו גם באירוע הזה של הביקורת מצד מרים ואהרון, ובאופן כללי בכל אורחותיו, מהי תודעת שליחות גבוהה, איכפתיות ורגישות לצדק ולאמת, ומעל לכל, ולפני הכל, ואחרי הכל- מהי ענווה גדולה. משה אמת ותורתו אמת, וענוותנותו אמת.