יום אחד בשכונת היובל. שלושים משפחות בבתי קבע. שלושים משפחות בקרוונים. שכונה קטנה, צפופה בחיים, באמונה, בשאיפה, בכאב ובשמחה.
ניחום אבלים אצל משפחת ספיר על איתמר, בשבעה שנגדעה בשל החג. ברית למשפחת ברנשטיין. בת מצווה למשפחת מייזליש. וחתונה לחייל הבודד מדירת החיילים הבודדים, פרויקט של השכונה. החופה נערכה בפרגולה לזכר שילה ראוכברגר, בן היישוב שנפל במלחמה.
הכול התקבץ ליום אחד בחיים.
הבכי של אמא של איתמר, ובכי התינוק נצר, בכי הכלה בחופתה ובכי הקהל סביבה. דמעות של עצב עם דמעות של שמחה. ערבוביה כמעט בלתי נתפסת.
קול התזמורת המנגנת, הדיבור השקט בסוכת האבלים, והשירה מן הברית העולה מבית הכנסת ומשמחת בת המצווה. קול ה' בכוח, קול ה' בהדר. קול רחל המבכה על בניה, וקול ששון וקול שמחה.
קולות של המולת שכונה, שבניה בסך הכול עוסקים ביישובו של עולם ובעשיית טוב, בעוד מציאות חיינו מטלטלת את ליבם שוב ושוב.
יש ימים שבהם החיים אינם מסודרים בפרקים. הם באים יחד: אבל ושמחה, ברית וחתונה, זיכרון ובניין, בכי של אם ובכי של תינוק, חופה בפרגולה שנבנתה לזכר הנופל.
וביום כזה, המילים האלמותיות "בדמייך חיי" מקבלות משמעות אחרת. חיים הצומחים מתוך כאב, מתוך מסירות, מתוך דם ודמעה, ומתוך בחירה עיקשת להוסיף חיים.
מציאות לא מציאותית.
ואולי זו בדיוק תמצית חיינו כאן במדינה: להמשיך לבנות גם כשהלב שבור, להמשיך לשמוח בלי לשכוח, ולהמשיך להאמין שהטוב, אף שהוא נושא עליו כאב גדול, חזק מן הכול.