על גדות ים סוף צעק משה אל ה' בתפילה על הצלת עם ישראל היוצא ממצרים, שעה שהיו מוקפים מכל עבר ומצרים רודפים אחריהם. או אז צועק משה בתפילה לה', עונה לו ה' ואומר: 'מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ'.
לא עת תפילה היא, המשך במסע בני-ישראל לארץ-ישראל, היישר אל תוך הים, כי אני הוליכם בתוך הים ביבשה. אך לא כן בפרשתנו. כאן בשל רכילות, מתוך כוונה לסלק נזקים [כלשון ספר החינוך במצוה רלב], דיברו 'מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח', ובשל כך, עצר כל עם-ישראל את מסעו לארץ המובטחת, לכבודה של מרים.
כצעקת משה לה' על גדות ים-סוף, כאן שוב 'וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ', תפילה שהפעם אינה מופסקת, ואף נענית היא רק בחלקה. שהרי אחר תפילתו של משה, נותרה מרים מצורעת ואומר לו הקב"ה: ...'הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים, תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף'. יש ותפילה עושה רק מחצה.
נשאלת השאלה, מדוע צועק משה ומתפלל לה', ולא אהרן עצמו שבסוד העניינים עם מרים? אלא אומר הגאון רב אביגדור נבנצל, ה' יאריך ימיו ושנותיו בנעימים, שאהרן כמרים היה נזוף מלפני ה', כי מקבל רכילות אף גרוע מזה האומרה.
אך נשוב לשאלתנו העיקרית, מדוע בפרשתנו אין ה' עונה למשה כפי שנענה על גדות ים-סוף 'מה תצעק אלי'. ניתן אולי לומר שהקב"ה לא עונה למשה רבנו באותה לשון, כי הייתה זאת תפילה קצרצרה ואי אפשר היה לעוצרו אף תוך כדי דיבור... אך דומה שטמון כאן הרבה מעבר לכך ורבות ניתן ללמוד מפרשה מרתקת זו שבה מעורבים שלושת מנהיגי ישראל במצרים ובמדבר, שהרי כדברי הגמרא במסכת תענית [ט.], שלשה פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה אהרן ומרים. פרשה זו תחילתה בהיות מרים במצרים כשהיא ילדה בת שש. אמה יוכבד נולדה בין-החומות ברדת יעקב ובניו מצרימה.
'וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה'. האחות הגדולה מרים, דיברה עם אהרן, אודות משה רבנו, אחיהם הצעיר, על שפרש מציפורה. שואל הספרי, מנין הייתה מרים יודעת שמשה פירש מפריה ורביה? אלא שראתה את ציפורה אשתו שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, שאלה אותה 'מה לך שאינך מתקשטת'? ענתה לה: 'אין אחיך מקפיד בדבר'... ומתוך כך הבינה שפרש.
כאב לה מאוד הדבר, לא רק כי אחיה הוא, אלא כי הרי כבר משחר נעוריה, עוד כשהייתה בת שש, עוד בטרם נולד משה, פנתה לאביה עמרם, ושכנעה אותו להחזיר את יוכבד גרושתו לאשה, הלוא היא אמה. היה זה אחר שגירש אותה עמרם בשל גזירת פרעה, 'כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן' [שמות א,כב]. אמר עמרם: 'לשווא אנו עמלין', הרי כל בן שייוולד יושלח אל מותו ביאור. עמד אפוא וגירש את אשתו, או אז באה אליו מרים בתו הקטנה, וטענה בפניו: 'שלך [גזירתך] חמורה משל פרעה, שהרי פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר גם על הזכרים וגם על הנקבות. ולא עוד אלא שעמרם ראש הסנהדרין היה, ומעשהו מהווה דוגמה לכל בית בישראל.
אומרת הגמרא בסוטה [יב.], שעמרם הביא את בתו מרים בפני הסנהדרין, ושם שוב אמרה מרים את טענתה. אמרו לו: אתה עמרם אסרת, ואתה צריך להתיר את הדבר. אמר להם: 'ומה אתם חושבים, אעשה זאת בחשאי'? אמרו לו: 'ומי מודיע לכל ישראל?' הרי חשוב מאוד שהכל ישמעו על שאתה מחזיר את גרושתך, ויחזירו אף הם את גרושותיהם. עמד עמרם והחזיר את יוכבד אשתו בפרהסיה, כשהוא מושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדים לפניה, ומלאכי-השרת אומרים 'אם הבנים שמחה'!. כך בת השש הביאה ללידת משה, מושיען של ישראל.
עולה, אפוא, קושי מסויים. מדוע אז זכתה מרים לכך שבהשתדלותה עמרם ישיב את גרושתו והיא זכתה לתהילה, ואילו כאן בפרשתנו ביקשה דבר דומה, שמשה ישיב את ציפורה, ו'זכתה' לצרעת ולכליאה מחוץ למחנה. אלא שכאן, בפרשתנו, מרים ואהרן טעו בכך שחשבו שאכן משה נביא, אך גם הם נביאים ואין הם פורשים מבני זוגם. או אז מגלה להם הקב"ה שדרגת נבואתו של משה שונה מהותית בדרגתה מכל נביאי העולם, דרגה שאין לה דמיון לשום נביא אחר [רמב"ם יסודי התורה ז], שהרי היא ללא חלום, ללא משל, תמידית ובדבקות מליאה.
לא רק שבזכותה של מרים נולד מושיען של ישראל, אלא שמרים הייתה אחת משתי המיילדות העבריות אשר מינה פרעה, בצוותו אותן, להיות מעין יודנראט Judenrat, 'מועצת היהודים', המוציאות לפועל של רצונו בהשמדת עם-ישראל, שזה עתה נולד. שהרי כך הורה פרעה: 'כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן', אולם מרים ויוכבד לא שמעו לפרעה, וכלשון הכתוב, ' וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים' [שמות א,יז]. כך בזכות מרים ויוכבד, שסיכנו עצמן והותירו גם את התינוקות הזכרים בחיים ואף היו מספקות להם מים ומזון, פרו ישראל ורבו על ידיהן. לכן נקרא שמה של מרים גם אפרת [שמות רבה א,יז]. ובתמורה 'וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים' [שמות א,כא], בתי כהונה ולוויה ומלכות [רש"י].
הדאגה להגברת הילודה בישראל והפיכת ישראל לעם, הייתה אפוא משאת חייה של מרים. עוד בהיות ישראל במצרים, כנביאה, השגיחה על אחיה הקטן משה בתיבה. 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לו' [שמות ב,ד]. ראתה במבטה למרחוק שישראל עומדים להיגאל ממצרים, וכבר אז הכינה את התוף אשר עמו תצא במחולות, כשכל הנשים תצאנה אחריה ותצטרפנה [שמות טו,כ]. 'ותקח מרים הנביאה, אחות אהרן, את התף', התוף בהא הידיעה, אומר רש"י: היכן נתנבאה? כשהייתה עדיין רק אחות אהרן, קודם שנולד משה. אמרה: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל [מגילה יד.].
והדגישה זאת התורה דווקא במקום הזה, אחרי קריעת ים-סוף, כי אז הישועה הושלמה, ונתקיימה נבואתה. ומתוך שנולד מושיען של ישראל, זכו ישראל לצאת ממצרים ברוב עם, ובמשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, בזכותה של מרים אף ליוותה אותם באר מים-חיים, הלוא היא 'באר מרים'. אותה מרים שהביאה מים ומזון לתינוקות שהצילה מגזירת פרעה, זיכתה את ישראל גם במים במדבר.
לאור כל האמור, לא פלא שבגין אותה סברה ומגמה טהורה, קראה לאחיה אהרן, הגדול ממשה בשלש שנים, ודיברה עמו בצנעה ולא בפרהסיה, על אחיהם הצעיר, ' עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח'. אומר רש"י, מה תלמוד לומר 'הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית'? אלא יש לך אשה שהיא נאה ביופיה ואינה נאה במעשיה... אבל זאת נאה בכל, ומדוע אפוא מדיר אותה ממנו. גם העובדה שה' מדבר עמו אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי גם עמנו, אהרן ומרים, דיבר ה'. הדיבור בצנעה לא מכשיר את עוון הרכילות, 'כִּי', כדברי ירמיהו על ה',' עֵינַי עַל כׇּל דַּרְכֵיהֶם לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי וְלֹא נִצְפַּן עֲוֺנָם מִנֶּגֶד עֵינָי' [טז,יז]. וכדברי המשנה באבות [ד]: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.
למרות שהרכילות נעשתה בצנעה, לתועלת ובמגמה טהורה, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, ולכן הקפדה יתירה הייתה על רכילות זו. ראשית, כי החיים והמוות ביד הלשון. ושנית, 'מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה'? כיצד משווים אתם מעמדכם בנבואה אליו, הרי כלפי כל נביא, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ.לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וגו' [במדבר יב,ח].
אך עמדו לה למרים זכויות ב'טיעונים לעונש'... וכנגד אותה שעה קלה בה התייצבה וחיכתה מרים על שפת היאור במצרים, בשמירה והתבוננות על התינוק משה עוד בטרם ניתן לו שמו, 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לו', כנגד אותה שעה, משנסגרה מחוץ למחנה שבעה ימים, העם לא נסע והמתין לה. עם שלם המתין שבעה ימים תמימים למרים. ובלשון הגמרא בסוטה מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק', לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר: 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם'. יתר על כן, אומרת הגמרא בזבחים [קב.], כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים באותה שעה. אמר: אני כהן, אני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה.
לא פחות דורשת לימוד פרשה זו בשל העובדה, שדווקא כאן, באמצעיתה, כותבת התורה על מידת הענווה של משה, 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. לא רק שמשה היה נשוא הרכילות, הרי שאהרן, אחיו הגדול, שומע הרכילות, מבקש ממנו להתפלל על אחותם שהצטרעה בגין אותה רכילות. משה מצדו אינו מגיב לגופו של ענין, אף לא טוען בפני אהרן, 'עד שאתה פונה אליי, ככהן גדול, שא נא אתה תפילה על אחותנו', אלא שם עצמו כמדבר [עירובין נד.] ומיד ללא היסוס זעק אל ה' בתפילה: 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ'. אין הוא טוען 'איש אלוקים' אני, ואל תשוו אפוא מעמדכם למעדי, שהרי כדברי המדרש, למד הוא ק"ו: ומה בשלשת הימים קודם קבלת-התורה נצטוו כל ישראל, 'הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה', אני ש'פֶּה אֶל פֶּה' מדבר ה' אליי, ודאי שראוי לנהוג כך בכל עת.
אכן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם וענו וכולם במשה [נדרים לח.]. אף לא הייתה בו שמינית שבשמינית של גאווה, כפי שאומרת הגמרא בסוטה [ה.]ששיעור זה של גאווה צריך שיהא בתלמיד-חכם. היה הוא מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, שעליהם הכתוב אומר בספר שופטים [ה,לא] 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ' [יומא כג.]. אף בסוף ימיו, מינה משה על פי דבר ה' בלב שלם את יהושע לממשיכו ולא את מי מבניו, בניגוד כלשהו לאהרן שבראשית פרשתנו כלשון רש"י, חלשה דעתו על שלא היה עם הנשיאים בחנוכת המשכן... עד שניחמו ה' בהדלקה והטבת נרות המנורה [רש"י במדבר ח,ב].
ולולי דמסתפינא, הייתי מוסיף טעם נוסף בפנייתה של מרים לאהרון, וזאת בשל היותו כהן-גדול. שהרי הדוגמה המובהקת ביותר בתורה לדרישת הנישואין ממנהיג רוחני, נמצאת בשיא הקדושה, בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש-הקודשים. שהרי התורה כותבת לגבי עבודת-הכהן 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ' [ויקרא טז, ו], ביתו - זו אשתו [מסכת יומא, דף יג.]. והמשנה במסכת יומא [א,א] אף קובעת שמתקינים לו לכהן הגדול 'אישה אחרת, שמא תמות אשתו' לפני יום הכיפורים. כלומר, כהן גדול שאינו נשוי, פסול מלעבוד את העבודה החשובה ביותר בשנה. הקדושה העליונה ביותר לא יכולה להופיע דרך אדם שאינו נשוי.
יתר על כן, מנהיג או דיין אינו יכול להיות מנותק מחיי המעשה והמשפחה, שכן הניתוק פוגע ביכולתו לפסוק ולדון ברחמים ובהבנה אנושית, ככתוב בסנהדרין 'אין מושיבים בסנהדרין אלא מי שיש לו אשה ובנים, כדי שיהיה רחמן'. בין היחידים המצוינים בגמרא כדמות של חכם שלא נשא אשה מתוך אידיאל הוא שמעון בן-עזאי, שהעיד על עצמו 'ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, [וכי] אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים?' . בן-עזאי נהג כרבי-עקיבא מורו ורבו שגלה ללמוד תורה כשהיה נשוי לרחל. ופוסקים הרמב"ם בהלכות אישות [טו, ג] וכן בשולחן-ערוך באבן-העזר [א, ד], שאסור לאדם להימנע מנישואין, אלא אם כן 'נפשו חשקה בתורה כבן-עזאי' .
ואף זאת בשני תנאים. ראשית, 'מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן-עזאי, ונדבק בה כל ימיו... '. ושנית, 'והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו'. לא בכדי, הנישואין נקראים 'קידושין', משום שהחיבור הזוגי והקמת המשפחה הם המקום שבו מתגלית השכינה. זכו שכינה שורה ביניהם. בנוסף כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. , ומוסיף שם רבי-אלעזר, שכל אדם שאין לו אישה אינו בכלל אדם, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם [בראשית ה].
באשר לשאלה בה פתחנו, אכן יש ותפילה עושה מחצה, יש ואינה נענית, כתפילת משה להיכנס לארץ-ישראל, יש ונענית לאחר זמן, ויש ואין זה זמן תפילה אלא זמן למעשה כבקריעת ים סוף. נצעק כמשה: 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּם' ושלח רפואה שלימה לכל לוחמינו הפצועים מי בגופו ומי בנפשו במהרה, כבמעמד הר סיני.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל