ביום ראשון הקרוב, ט"ו בסיוון, נציין 44 שנים לפרוץ המלחמה הראשונה בין ישראל ואש"ף, זו ששמה הרשמי היה 'מבצע שלום הגליל' - וקיבלה לימים את השם 'מלחמת לבנון הראשונה', כי 24 שנים אחריה היתה מלחמת לבנון השניה.
(זה הנוהג בעולם: המלחמה השניה העניקה את השם לזו הראשונה, בדיוק כמו שמלחמת העולם השניה נתנה לקודמתה את השם מלחמת העולם הראשונה, אחרי שבמשך שנים נקראה בשם הסתמי 'המלחמה העולמית'; וכמו ש'מלחמת המפרץ השניה' בשנת 2003, נתנה לקודמתה משנת 1991 את השם 'מלחמת המפרץ הראשונה').
ביום ראשון, ט"ו בסיוון תשמ"ב, 6 ביוני 1982, סמוך לשעה 11:00 לפני הצהריים, חצו ראשוני כוחות צה"ל את הגבול עם לבנון, ופתחו בתנועה בשלושה צירים צפונה, לעבר דרום לבנון. במקביל, הונחתה אוגדה 96 בפיקוד תא"ל עמוס ירון, שכללה כוחות שריון וחטיבת הצנחנים הסדירה מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי - שהחלה לנוע לאורך החוף, לכיוון ביירות. מלחמת לבנון הראשונה פרצה.
מלחמת לבנון הראשונה היא דוגמא מצויינת למלחמה שהדרג המדיני הציב יעדים מוצהרים שהושגו בחלקם, ועוד יעדים סמויים שהוסתרו אפילו מהממשלה, שאף לא אחד מהם הושג. כשצה"ל פלש ללבנון, רק בודדים בצמרת הבינו שהיעד האמיתי הוא לא רק סילוק מחבלי אש"ף משכנתנו הצפונית - מטרה שהושגה - אלא גם החלפת השלטון בלבנון בנשיא אחר, אוהד יותר, שיחתום על הסכם שלום עם ישראל. היה אפילו מועמד לתפקיד: באשיר ג'ומייל, בנו המפורסם של מייסד מפלגת הפלאנגות פייר ג'ומייל.
ב-24 באוגוסט 1982, נבחר באשיר ג'ומייל לנשיא לבנון. זה היה השלב בו נראה היה שמטרות המלחמה, גם הבלתי מוצהרות, מושגות במלואן: אש"ף יצא מלבנון והרחיק עד טוניס, ולנשיאות לבנון נבחר אדם שהתחייב להביא להסכם שלום עם ישראל - הסכם שלום שני בין ישראל לאחת משכנותיה.
בישראל כבר חגגו על הצלחת המהלכים. רק דבר אחד לא לקחו בחשבון: את הנחישות הסורית למנוע ולטרפד בכל דרך את התסריט הנ"ל. ב-14 בספטמבר הדהד פיצוץ עז במטה מפלגת הפלנגות בביירות, שעה שבאשיר ג'ומייל נאם במקום. המטען הונח על ידי חביב טנוס שרתוני, חבר המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, בדירת אחותו בקומה מעל החדר בו התקיים הנאום. הנשיא הנבחר נהרג מהפיצוץ. אחיו אמין שנבחר במקומו הבין מאיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה - והיה לעבד נרצע של נשיא סוריה כל תקופת שלטונו. חלום השלום עם לבנון התרסק סופית.
ידיו המגואלות בדם של דחלאן
השבוע נחשף שראש השב"כ דוד זיני נפגש באיחוד האמירויות, מי שעמד לפני 30 שנה בראשות 'השב"כ הפלשתיני' (או בשמו הרשמי 'הביטחון המסכל הפלשתיני'), ומשמש כיום כיועצו של נשיא איחוד האמירויות בן זאיד. דחלאן מתגורר באמירויות בשנים האחרונות. ההערכה היא שבישראל, וגם בארה"ב, בונים על דחלאן שיחזור לשלוט ברצועת עזה אחרי קריסת שלטון החמאס.
בשנות אוסלו העליזות, בשנים 1995-2000, היה דחלאן חביב הצמרת הביטחונית הישראלית, יחד עם מקבילו ביו"ש ג'יבריל רג'וב. בשנת 1997 השתתפתי במסיבת פרידה למתאם הפעולות ביש"ע דאז אורן שחור ז"ל. דחלאן, שידע עברית שוטפת, והיה אז בשיא כוחו ברצועה, עמד במרכז החדר כשהמכובדים, ובהם הנשיא דאז עזר ויצמן, מכרכרים סביב 'המלך' הבלתי מוכתר והבלתי מעורער של רצועת עזה.
3 שנים אח"כ, כשפרצה מלחמת אוסלו המכונה האינתיפאדה השניה, התברר עד כמה ידיו מגואלות בדם יהודים. הוא פיקד על כוחותיו שתקפו שוב ושוב את מוצב צה"ל הנצור בצומת נצרים, בניסיון לכבוש את המוצב, ללא הצלחה. בכ' בחשוון תשס"א, 18 בנובמבר 2000, חדר אחד מקציניו של דחלאן, בהא אבו סעיד, לחממות של כפר-דרום, וירה בשני חיילי צה"ל שאיבטחו את המקום. סמ"ר ברוך (שניר) פלום בן 21 מתל-אביב, נהרג מהירי במקום. שבעה חיילים נוספים נפצעו בעימותים, אחד מהם נפצע אנושות. לוחמי גולני הרגו את הקצין הפלשתיני. למחרת צעדו דחלאן וסגנו רשיד אבו-שבאכ בראש הלווייתו של סעיד. יחד עם קצינים רבים נוספים ממפקדי מנגנון הביטחון המסכל הוא בא לתת כבוד אחרון למחבל שהועלה אחרי מותו בדרגה - מסגן לסרן.
יומיים אח"כ, בבוקרו של כ"ב בחשוון תשס"א, 20 בנובמבר 2000, בוצע הפיגוע הרצחני של פיצוץ מיטען על האוטובוס של המועצה האזורית חוף עזה, שמסיע את ילדי כפר-דרום לבית הספר האזורי. שניים מתושבי כפר-דרום נהרגו במקום: מירי אמיתי הי"ד לבית בונה, מראשוני עפרה, מורה בת 36, אם לארבעה, וגבי ביטון הי"ד בן 34, אב לששה. עוד תשעה נוסעים נפצעו, חמישה מהם ילדים. שלושת ילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם.
מספר שבועות אחר-כך חשפתי ב"הצופה" כי בידי הסי.אי.איי. מצויות הקלטות סתר של שיחות טלפון, בהן נשמעים מוחמד דחלאן וסגנו רשיד אבו-שבאכ בקולם, מצווים על ביצוע פיגועי טרור אנטי-ישראליים ברצועה, בתוכם הקלטה בה נשמע דחלאן מורה על פיצוץ אוטובוס הילדים בכפר-דרום. הבכירים הפלשתינים, אגב, היו מודעים לכך ששיחותיהם מצוטטות, וגם פאקסים אפשר ליירט (גם זה טלפון) ולכן חלק מההנחיות העבירו בכתב, ביד.
אם אכן יש כאן ניסיון של ההנהגה הישראלית להחזיר את דחלאן כשליט הרצועה במקום החמאס ובמקום אבו-מאזן, ההנהגה הישראלית שוגה פעמיים: בפעם הראשונה כשהיא נותנת אמון מחודש ברוצח צמא דם שליטרים רבים של דם יהודים על ידיו. כושי לא הופך עורו, כידוע, ונמר לא הופך חברבורותיו, ורוצח נשאר רוצח, בדיוק כמו שהוכח עם יאסר ערפאת וחבורתו.
והטעות השניה - האמונה שאפשר להשליט על אוכלוסיה את מי שהיא לא רוצה בו. בדיוק כמו במקרה של באשיר ג'ומייל, ההנהגה הישראלית עתידה לעמוד שוב מול שוקת שבורה כשיתברר מעשה האיוולת בניסיון לקבוע לאוכלוסיה ערבית מי יהיה המנהיג שלה - ברצועת עזה כמו בלבנון.