חוק המעונות עבר היום בקריאה טרומית ברוב של 44 מול 37. שוב הכנסת סערה סביב גיוס, קואליציה, בג"ץ וסבסוד. שוב ילדים בגילי לידה עד שלוש הפכו לכלי במשחק פוליטי.
אבל בזמן שהפוליטיקאים מתווכחים, המציאות בשטח קורסת.
והנתונים אינם של ארגוני מחאה או של האופוזיציה. אלה נתונים רשמיים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ושל דוחות מקצועיים שהמדינה עצמה מכירה.
לפי נתוני הכנסת, רק כ 23% מכלל הילדים בגילי לידה עד שלוש בישראל נמצאים במסגרות מסובסדות ומפוקחות של המדינה.
כלומר, רוב מוחלט של התינוקות בישראל נמצאים מחוץ לאחריות הציבורית האמיתית.
בשנת הלימודים תשפ"ד הוגשו בקשות לסבסוד עבור יותר מ 116 אלף פעוטות, אבל רק כ 73% מהבקשות אושרו. כ 32 אלף ילדים נשארו בלי זכאות לסבסוד.
וכשאין מספיק מסגרות ציבוריות, מפוקחות ונגישות, משפחות נדחקות לשוק פרטי פרוץ, יקר ולעיתים מסוכן.
שם בדיוק נמצאות ליה גולובנציץ בת שלושה חודשים ואהרון “ארי" כץ בן חצי שנה, שהפכו לסמל של מחדל לאומי. הם לא מתו בגלל “מקרה חריג". הם מתו בתוך מציאות שהמדינה עצמה יודעת כבר שנים שהיא קורסת.
האסון בירושלים לא נולד ביום אחד. הוא תוצאה ישירה של הזנחה מתמשכת, של מחסור חמור במסגרות, של צפיפות בלתי נתפסת ושל מדיניות שרואה במעונות בעיקר כלי תעסוקתי ופוליטי במקום זכות בסיסית של ילדים.
גם כאן הנתונים הרשמיים מזעזעים.
בשנה האחרונה נסגרו 518 מסגרות לגיל הרך בגלל מחסור בכוח אדם. חסרות כיום כ 3000 מטפלות רק כדי לעמוד בתקינה המינימלית. יותר מ 90% ממנהלות המעונות מדווחות שהן לא מצליחות לגייס צוותים.
ומה עושה המדינה? ממשיכה להתווכח על פוליטיקה.
גם התנאים שבהם נמצאים הילדים רחוקים מכל סטנדרט מקצועי סביר. ועדת רוזנטל המליצה כבר לפני שנים על מטפלת אחת לכל שלושה תינוקות. בפועל בישראל יש מטפלת אחת לשישה תינוקות. במקום קבוצות קטנות ובטוחות, החוק מאפשר עד 20 תינוקות בקבוצה אחת.
זו לא מערכת חינוך.
זו מערכת הישרדות.
והדבר החמור ביותר הוא שהילדים עצמם כמעט לא קיימים בדיון הציבורי. המעונות עולים לכותרות רק סביב מאבקי גיוס, משברים קואליציוניים ועתירות לבג"ץ. כמעט אף אחד לא מדבר על בטיחות, על צפיפות, על התפתחות מוחית, על טראומה ועל הזכות הבסיסית של תינוק להיות במקום מוגן.
במקום מדיניות מקצועית ארוכת טווח, תחום הגיל הרך הפך לבן ערובה של מאבקים פוליטיים.
כך נוצר מצב אבסורדי: מדברים בלי סוף על סבסוד מעונות, אבל כמעט לא מדברים על איכות המעונות. מתווכחים על זכאות, אבל לא על בטיחות. עוסקים בפוליטיקה במקום בילדים.
חינוך בגיל הרך איננו בייביסיטר להורים עובדים. זו התשתית של החברה הישראלית. השנים הראשונות הן השנים הקריטיות ביותר להתפתחות המוח, הביטחון הרגשי והיכולת החברתית. כשמזניחים ילדים בגיל הזה, משלמים על זה אחר כך בכל מקום אפשרי: באלימות, בפערים חברתיים, בקריסת אמון ובמצוקה נפשית.
המדינה יודעת את הנתונים. הכנסת עצמה פרסמה אותם. האסונות כבר קרו. ועדיין שום דבר מהותי לא משתנה.
ילדים אינם סעיף תקציבי. הם אינם קלף קואליציוני. והם לא אמורים למות בגלל שהמדינה החליטה שהגיל הרך לא מספיק חשוב.
הכותבת היא מרצה בכירה במכללת אפרתה, חברת המועצה לגיל הרך וחברת הנהלה בעמותה למען הילד בגיל הרך.