את סרן במילואים יהודה ויצמן קשה להכניס למשבצת אזרחית או צבאית רגילה. בן 34, חסיד גור מובהק המתגורר באחד הריכוזים הגדולים של החסידות בארץ, שמצד אחד חובש את ספסלי בית המדרש ומחובר בנימי נפשו לגדולי התורה והחסידות, ומצד שני נושא על כתפיו דרגות קצונה ורובה.
הוא אינו רואה שום סתירה בין העולמות, אלא להפך, השלמה מוחלטת. בימים אלו, כשהוא משמש בתפקיד משמעותי בחטיבת "חשמונאים", החטיבה החרדית יחסית של צה"ל, הוא משלב באופן ייחודי בין עולם המבצעיות לבין עולם הרוח והרבנות הצבאית.
דרכו הצבאית של ויצמן החלה בשירות סדיר מלא, מסלול שאינו מובן מאליו עבור אברך חסידי בסביבתו. בהמשך, מתוך שאיפה להעמיק את שליחותו, יצא לקורס קצינים במילואים של הרבנות הצבאית תוך כדי לימודיו למבחני הרבנות הראשית לישראל.
בשבעה באוקטובר, עם פרוץ המלחמה, קפץ מיד וללא היסוס למערכה. התחנה הראשונה שלו הייתה המורכבת והקשה מכולן: מחנה שורה. שם, בלב המראות הקשים ביותר שידעה המדינה, עסק במלאכת הקודש של זיהוי וטיפול בחללי הטבח הלאומי. משם המשיך לשירות ממושך ומפותל שכלל תפקידים כרב במערך הרבנות של החטיבה הדרומית ברצועת עזה, ובהמשך כרב גדוד ביהודה ושומרון ובסיפוחים ארוכים בתוך תופת הלחימה ברצועת עזה - בג'באליה, בסג'עייה, בנוסיראת, באל-בוריג' ובחאן יונס. כמעט שנה תמימה העביר בתוך הרצועה, לצד ארבעה חודשי לחימה בדרום לבנון.
בכל התקופה הזו, הוא מסרב בתוקף להישאר מאחור או לתפוס את תפקיד הרב כעמדה עורפית או משרדית. "אני אחד שכל הזמן נמצא בשטח", הוא מעיד על עצמו בסיפוק. כרב גדוד הוא נע עם הלוחמים בקו הראשון של הלחימה והיה חלק בלתי נפרד מחפ"ק המג"ד.
אולם המהפך המשמעותי ביותר בשירותו האישי התחולל בעקבות המפגש והקשר עם הרב הצבאי של גדוד 8207, הרב אבי גולדברג זצ"ל, שנפל בקרב בדרום לבנון. דמותו של הרב גולדברג הפכה עבורו למצפן רוחני ומבצעי, והיא זו שדחפה אותו לעשות מעשה ולעבור הכשרת רובאי כדי להפוך לרב-לוחם.
"הדמות שעומדת מול עיניי בעצם זה הרב אבי גולדברג ז"ל. הוא המצפן שלי", אומר ויצמן ומשרטט את קווי המתאר של התפיסה המהפכנית שאימץ לעצמו. "הוא נהרג בלבנון. הוא היה רב צבאי, אבל הוא גם היה לוחם. זכיתי להתייעץ איתו, לראות את תעצומות הנפש שלו. רוב המלחמה הייתי רב צבאי ובמסגרת שלב ב' של חטיבת החשמונים עשיתי הכשרה לרובאי 07. וכך, אני משלב את הרבנות ביחד עם המבצעיות. זה בזכות הרב אבי גולדברג".
800 אלף שקלים ללוחמי צה"ל מהקהילות האנטי-ציוניות
אחת התופעות המדהימות והפחות מוכרות שמביא עמו ויצמן מהשטח, היא ההתגייסות הכלכלית והלוגיסטית האדירה של קהילות חרדיות בארץ ובעולם - ובכללן חסידויות הידועות בהשקפת עולמן האנטי-ציונית הקיצונית, דוגמת חסידות סאטמר - לטובת ציוד ורווחה לחיילי צה"ל מתחילת המלחמה.
באמצעות רשת קשרים ענפה והרבה אהבת ישראל, הצליח ויצמן לתווך ולהביא לחיילים בשטח תרומות בשווי מאות אלפי שקלים.
"מאז שהתחלתי נגלה לפני עולם מופלא של הבאת תרומות לצה"ל מקהילות חרדיות - במיוחד מחסידי סאטמר. זו שהיא ידועה באנטי-ציונות שלה ודווקא מהם הבאתי תרומות לצה"ל בקרוב ל-800 אלף שקל".
כאשר הוא נשאל כיצד הוא מסביר את הפרדוקס, שבו חסידים המזוהים עם התנגדות חריפה למדינה מממנים ציוד ללוחמיה, הוא משיב בפשטות: "יש לנו פשוט מערך שלם של חבר'ה, של חרדים שעובדים בזה, והצלחנו להביא לצה"ל בין ציוד, שזה חנוכיות, תפילין, ציציות, כל מה שצריך היה. עזרנו גם בפסח לארגן סדרי פסח אזרחיים. ארגנו בערב פסח בשנה הראשונה שבעה סדרי פסח - על כל הלוגיסטיקה - הכל מתרומות של קהילות חרדיות. הבאתי לצה"ל חנוכיות, הבאנו 27 זוגות תפילין חדשות ללוחמים שהיו צריכים וגם כמובן רחפנים, ציוד טקטי, ביגוד טרמי וגם פעולות להעלאת המורל. הכל תרומה של יהודים חרדים, מהארץ ומחו"ל, בעיקר מקהילות סאטמר ובויאן".
לדבריו, השבר העמוק של השבעה באוקטובר סדק את החומות האידיאולוגיות הנוקשות ביותר והציף את רגש השותפות היהודי הבסיסי. "כשעבדתי בשורה בזיהוי היו שם כל גווני החברה כולל 'קנאים' ממאה שערים עם כל לבוש הפסים המפורסם שלהם. כנראה כשעם ישראל נלחם על חייו, כל חילוקי הדעות, זזים הצידה".
"תחושה של שליחות"
המפגש עם כל חלקי העם, החל מתלמידיו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, דרך תלמידי ישיבת הר המור ועד לחיילים הרחוקים ביותר מתורה ומצוות, הוביל את ויצמן לניסוח הגדרה רוחנית יוצאת דופן למשמעותו של השירות הצבאי בימינו. בעיניו, הצבא אינו רק כלי ביטחוני, אלא מרחב מקודש של חיבור לאומי שאין לו תחליף בעולם האזרחי המפולג.
"יש תחושה של שליחות", הוא מסביר. "פעם יהודי משבט אחד לא יכול היה כמעט לפגוש יהודי משבט אחר. כולם נפגשו שלוש פעמים בשנה בבית המקדש והתחברו. מקום היחיד היום שאתה יכול להתחבר עם כל גווני הקשת, לגעת בכל העם, הוא בצה"ל. שם אתה יכול להגעת בלבבות של אנשים שהכי רחוקים ממך".
כדוגמה מוחשית לכוח המאחד הזה, מספר ויצמן על פרויקט הכנסת ספרי התורה של הרבנות הצבאית לגזרות הלחימה השונות, אירועים שהפכו למפגני שמחה ואחדות מרגשים שסחפו גם את הלוחמים הרחוקים ביותר. "זכיתי במלחמה הזאת להכניס 18 ספרי תורה של הרבנות הצבאית. בכל מקום עשינו מזה אירוע וראינו איך כל הלוחמים, גם מי שרחוקים ביותר, דומעים ומצטרפים".
את פסקי ההלכה המורכבים וההנחיות שיצאו מהרבנות הצבאית במהלך ימי הלחימה, נהג ויצמן להביא גם בפני שולחנם של גדולי הפוסקים והדיינים בעולם החרדי - כדי ליצור גשר הלכתי ולקבל את ברכתם.
"הבאתי את כל הנושאים ההלכתיים שקיבלתי במלחמה בפני הרבנים. הדברים הגיעו לשיח עם דיינים מבית הדין של הרב ניסים קרליץ, כמובן עם מורי ורבי האדמו"ר, עם דיינים מבית הדין של הרב וואזנר. כאדם חרדי היה לי את ההרגשה הטובה הזאת שגדולי ישראל כולם, גם מהצד החרדי, סומכים את ידיהם על פסקי ההלכה של הרבנות הצבאית".
מבחינתו, חטיבת חשמונאים היא ההוכחה הניצחת לכך שהצבא יכול להוות חממה רוחנית ומקצועית מן המעלה הראשונה עבור הציבור החרדי, מקום שבו הערכים האידיאולוגיים העמוקים ביותר של קדושה ולוחמה נפגשים ומגינים על עם ישראל.