בציונות הדתית, ולאו דווקא במובנה המפלגתי, יש אנשים הסבורים, ובמידה מסוימת בצדק, כי יש חשיבות עליונה בדאגה לסקטור הציוני דתי, למערכות החינוך, לישיבות, ליישובים, לגרעינים התורניים ולמוסדות הרוח והמעשה שצמחו מתוכה.
לצד זאת קיימת גם תפיסה שלפיה ניתן להגיע בפרק זמן קצר וקצוב להישגים ציוניים ומדיניים מרחיקי לכת, ריבונות מלאה, הגירה רחבת היקף של אוכלוסייה ערבית, שינוי יסודי במציאות בהר הבית, והכרעה צבאית חד משמעית בכל הזירות הקיימות.
על כל אלה אומר בפשטות, הלוואי.
אלא שהגישה הזו, מעבר לכך שאינה בהכרח תואמת את כלל הציבור הישראלי, גם לאחר תזוזתו הברורה ימינה מבחינה מדינית, ביטחונית ומסורתית, נשענת לעיתים על הנחת יסוד בעייתית, שאם רק נרצה מספיק, נוכל ליישם הכול ומיד.
לדעתי, לניסיוני, ולמיטב הבנתי את רבותיי, זו אינה הדרך הנכונה לקרוא את המציאות. אנחנו בהחלט מצווים להתאמץ עד הקצה, לשאוף למקסימום, לדחוף קדימה, לבנות כוח, להרחיב תודעה, לקדם שלבים ולחתור למימוש החזון. אך באותה נשימה עלינו להבין את המציאות כפי שהיא, את המניעות, את המורכבויות, את יחסי הכוחות, את הניסיון ההיסטורי, את המגבלות המדיניות, את המערכת הבינלאומית, ואת דרכו של עולם להשתנות לאט, ולעיתים דווקא מתוך תהליכים עמוקים ומדורגים ולא רק עליך המלאכה לגמור.
הרצון לממש את החלום במהירות מובן, טבעי ואף חיוני. בלעדיו לא הייתה קמה ציונות, לא הייתה מתיישבת הארץ, ולא הייתה מדינת ישראל מגיעה להישגיה הגדולים. אולם רצון גדול אינו פוטר אותנו מהבנת קצב המציאות. ייתכן שחלקים מן החזון יתממשו בשלבים ארוכים מאוד, על פני עשרות שנים, ואולי אף יותר. לא תמיד מדובר במהלך של שנים בודדות וספורות.
כולם מכירים את הדרש על “בעיתה" ו“אחישנה", ואף את ההומור הפנימי על “אחישנה בבעיטה". אכן, ההיסטוריה היהודית מכירה קפיצות, פריצות דרך ורגעים שבהם המציאות נדחפת קדימה במהירות מפתיעה. גם בדורנו חווינו קפיצות כאלה. אירועי השנים האחרונות הסירו מסכות רבות, והציבור הישראלי הפנים, במידה עמוקה יותר מבעבר, אמיתות כואבות ביחס לסכסוך, לאויב ולמערכת האשליות שנבנתה סביבם.
ועדיין, דווקא משום כך צריך לומר את הדברים ביושר, הדרך עוד ארוכה. היא מלאה מהמורות, אילוצים, התנגדויות וסכנות. מי שרוצה באמת לממש חזון גדול אינו רשאי להסתפק בסיסמאות. עליו לדעת לבנות כוח, לפעול בתבונה, לבחור עיתוי, לנהל שלבים, לזהות הזדמנויות, לא לבזבז מומנטום, אך גם לא להתרסק על קירות המציאות מתוך חוסר סבלנות.
הציונות הדתית חייבת לשמור על אש החזון, אך גם לפתח את כובד האחריות. לא לוותר על היעד, אך להבין את הדרך. לא להיבהל מהאורך, אך גם לא להשתכר מהדמיון שהכול כבר מונח בידינו. בין דחיקת הקץ לבין ויתור על הגאולה יש דרך שלישית, דרך של אמונה, פעולה, מדיניות, סבלנות היסטורית, והתעקשות יומיומית על עוד שלב, עוד הישג, עוד אחיזה ועוד בניין.
לדרך זו אין כיום בית פוליטי ברור, היא כאילו חוסה במפלגת הציונות הדתית הקיימת שמבקשת לכאורה לדחוק את הקץ בלי דגש על רתימת הציבור הרחב. ולתובנה הזו יש חשיבות רבה וגם צורך בשינוי, כולל רתימת מועמדים מגוונים שמבינים בצורה עמוקה את התהליך המורכב שעלינו לעבור.
בסופו של דבר, גם זה חלק מן הענווה הלאומית הנדרשת מאיתנו, לעשות את המקסימום שביכולתנו, לפעול נכון, להעמיק שורשים, להרחיב תודעה, לבנות מציאות, ולזכור שגם כאשר אנו פועלים בכל כוחנו, המהלך הגדול זקוק לסייעתא דשמיא גדולה.