בדיוק אחרי 44 שנים - דגל גולני מתנוסס מעל ה'בופור'. היום לפני 44 שנים לפי התאריך העברי, ט"ו בסיוון תשמ"ב, 6 ביוני 1982. למחרת היום, בשעות הבוקר, הונף דגל גולני מעל הבופור, אחרי שסיירת גולני השתלטה עליו וכבשה אותו מידי מחבלי אש"ף.
הבוקר שוב הונף דגל גולני מעל הבופור, אחרי שסיירת גולני שיחררה את הבופור מידי מחבלי חיזבאללה.
השמחה בציבור הישראלי גם לפני 44 שנים על כיבוש הבופור היתה עצומה. הבופור, אותו מבצר צלבני הצופה על אצבע הגליל וחומותיה משקיפות למרחקים, היה נקודת תצפית אידיאלית לעבר שטחה של ישראל, וגם הסורים שיגרו למקום חוליית תצפית. עבור המוסלמים, המצודה הצלבנית בופור, קלעת א־שקיף בפי הערבים, מזכירה את נצחונו של סלאח א-דין בתום מצור של שנתיים על הצלבנים.
היא היתה למחבלים סמל ליכולת העמידה לסבילות אנשיהם מול חיל האוויר הישראלי והטנקים של צה"ל. מן המבצר נהגו מחבלי אש"ף בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים להפגיז במרגמות את יישובי הסביבה, וקציני תותחנים של אש"ף כיוונו את האש ממקום זה.
הפגזות לאין-ספור הונחתו על המצודה. פעם ועוד פעם חזר חיל האוויר הישראלי והטיל את פצצותיו הכבדות על המצודה. אלה הבקיעו חורים בגג, אך המצודה נשארה על עומדה. מספר פשיטות ביצע צה"ל באזור הבופור, בלי להיכנס לתוך המבצר. כוחותינו שבו הביתה מאזור הבופור והמחבלים נשארו על חומות המצודה.
הכיבוש החלק של הבופור לפני 44 שנה הסתיר את העובדה שהמבצר נכבש אז בטעות, בגלל קשר לקוי בין כוחות צה"ל. האוגדות של צה"ל חצו את הגבול והשאירו עד מהרה את הבופור מאחוריהן. תוך יום אחד היתה המצודה הופכת ממילא למובלעת זעירה ובלתי מטרידה מאחור. למחבלים הפלשתינים שבתוכה היה מתחוור, שמוטב להם לברוח ולדבקותם אין יותר משמעות.
אמיר דרורי ז"ל, אלוף פיקוד הצפון, הורה לא לתקוף את הבופור באותו לילה, אך משום מה לא הגיעה ההוראה לסיירת גולני, שהתאמנה ממושכות על כיבוש האתר. היא אבדה בדרך, אי-שם בין קצין אג"ם של הפיקוד לקצין אג"ם של האוגדה שאליה השתייכה סיירת גולני. אחרי המלחמה נעשתה בדיקה מדוע לא הגיעה הוראתו של אלוף הפיקוד לתעודתה, אך לא הועלתה תשובה חד משמעית.
בחצות לילה, כאשר הגיעה לחדר המלחמה בקשה לשגר מסוקים לפינוי הנפגעים מן הבופור, הופתעו האלוף וראש מטהו, תת-אלוף עמוס כץ. כשהגיעה הבקשה לתת אלוף עמוס ירון הוא שאל מיד: האם אתה בטוח, שמדובר בבופור? הוא היה משוכנע, כי הפקודה לדחות את ההתקפה הגיעה מזמן ליעדה.
ההמשך היתה הפארסה של ביקור ראש הממשלה בגין בבופור. שר הביטחון אריאל שרון לא עודכן במחיר של כיבוש הבופור, 6 הרוגים מסיירת גולני, והזדרז לדווח לבגין כי "לא היו נפגעים לכוחותינו". בגין היה מלא התפעלות, והחליט לבקר בפעם הראשונה על אדמת לבנון
ולהעביר את הפיקוד על המבצר בטקס חגיגי למיליציה של חדאד. מסוקו נחת במתחם המבצר, והוא התהלך בו נרגש בעודו אוחז במקל הליכה. "המקום גבוה, נושמים פה אוויר פסגות," העיר בסיפוק לשרון ולעוזריו.
לאחר סיור קצר הופגש עם אחד מקציני "גולני", סגן משנה תמיר מסד, שהיה מדוכדך בגלל מות חבריו. בגין לא הבחין בכך, והמטיר עליו שאלות. השאלה המביכה ביותר, שהעידה על ניתוקו מההוייה הצה"לית המודרנית, היתה "היו להם מכונות ירייה?" - מונח מימי מלחמת העולם השנייה שעורר גיחוך בקרב אנשי התקשורת שתיעדו את ביקורו. כאשר שאל, "האם כל המחבלים כאן נכנעו?" הפתיע מסד בתשובתו הכנה: "לא נכנעו, נלחמו עד מותם".
האכזבה התחלפה במבוכה כשהעיר סג"מ מסד לבגין ולשרון, שציינו באוזני העיתונאים כי המבצר נכבש בלא נפגעים, "מה אתכם? נהרגו שישה חברים".
זה היה ביקורו האחרון של בגין הנבוך על אדמת לבנון. כאשר הבין כי הוטעה, אם כי בשוגג, הורה לדווח לו באופן אישי על כל הרוג.
תמיר מסד, אותו קצין צעיר שנשאל בידי בגין 'היו להם מכונות יריה', השתחרר מהצבא הסדיר בשנת1984 , אך המשיך לשרת במילואים בסיירת של חטיבת החי"ר כרמלי, אותה החטיבה שבה שירת במילואים גם אביו גיורא. בשנת 1997 הוא שירת בתפקיד מפקד הסיירת והועלה לדרגת רס"ן.
בשנת 2001 סיים את תפקידו כמפקד הסיירת, והמשיך ללוות את היחידה במסגרת תפקידו במפקדת החטיבה. בתפקידו זה גם יצא לשירות מילואים באוקטובר2002 , אחרי מבצע 'חומת מגן' שבו נתבקש לארגן חיילים מיחידות שונות לשמירה ביישובי השומרון ובקו התפר.
בכ"א בחשוון תשס"ג, 27.10.2002 הגיע תמיר במסגרת שירות המילואים שלו לתחנת הדלק באריאל, מקום מפגש של חיילים רבים לקראת יציאתם לתפקיד - משם היה אמור לחלק את חייליו למשימות ביטחון ביישובי השומרון. לפתע הגיע למקום מחבל מתאבד.
תמיר וחיילים נוספים נאבקו איתו ואז התפוצץ המטען שנשא המחבל על גופו. בקרב זה נהרגו רס"ן תמיר מסד, רס"ל עמיהוד חסיד וסגן מתן זגרון, ה' יקום דמם. על פועלם באירוע זה זכו השלושה לתעודת הערכה מאלוף פיקוד המרכז.
בן 41 היה תמיר בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ כפר מסריק, שבו נולד וגדל.
מוצב הבופור פוצץ וננטש בנסיגה החד צדדית מלבנון במאי 2000. במלחמת לבנון השניה, לפני 20 שנה, צה"ל לא התקרב לבופור, ואף לא פעל ברמת נבטיה, האיזור שממנו שוגרו רוב הקטיושות לאצבע הגליל.
קריאתו של דובר צה"ל בשפה הערבית לתושבי דרום לבנון שנמצאים מדרום לנהר הזהראני לפנות את בתיהם ולעבור לאזור שמצפון לנהר, מלמדת על תוכניתו של צה"ל להתקדם עוד צפונה לעומק לבנון. במצב כזה, בתקווה שאכן יתבצע ולא ייפול שוב בפני הבלמים של הבית הלבן, שליטה על נקודה אסטרטגית כמו הבופור חיונית מאין כמוה.