יממה לאחר גמר אליפות אירופה בכדורגל בין ארסנל לפריס סן ז'רמן, אני יושב בשדה התעופה של בודפשט.
אולמות הטרמינל עמוסים באופן יוצא דופן. מאות נוסעים עומדים בתורים, אלפים ממתינים לטיסותיהם, ורשויות שדה התעופה נאלצו לפתוח מחדש טרמינל שהיה סגור שנים כדי להתמודד עם מספר הטיסות לבריטניה. למרות הצפיפות, המערכת פועלת ביעילות מרשימה. נדמה שהונגריה כולה התגייסה לארח אירוע שחורג בהרבה ממשחק כדורגל.
התוצאה על כר הדשא היא רק חלק קטן מהסיפור. פריס סן ז'רמן ניצחה, אוהדי ארסנל התאכזבו, אך הסיפור האמיתי התרחש ברחובות, במסעדות, בבתי הקפה ובכיכרות. במשך ימים אחדים הפכה בודפשט לבירתה הבלתי רשמית של אירופה. האוהדים הגיעו מגרמניה, מיוון, ממדינות סקנדינביה, מהולנד, מבלגיה ומאיטליה. חלקם אוהדים מושבעים, אחרים חובבי כדורגל שביקשו להיות חלק מחוויה יוצאת דופן.
ברחובות נשמעו שפות רבות, אך הכול התחבר לתמונה הרמונית אחת. איש לא ויתר על זהותו הלאומית, על שפתו או על תרבותו. כל אחד הביא עמו את ייחודו, ודווקא מתוך המגוון הזה נוצרה תחושת שותפות עמוקה.
זהו אולי הרגע שבו אפשר להבין טוב יותר את משמעותו של פרויקט האינטגרציה האירופית. מזה עשרות שנים שאירופה עסוקה בהעמקת האינטגרציה האירופית ושיתוף הפעולה בין המדינות החברות. לא פעם נדמה שהדיון הזה מתנהל במסדרונות מוסדות האיחוד האירופי בבריסל ומנותק מחיי היומיום. בבודפשט אפשר היה לראות כיצד הרעיון מקבל חיים ממשיים, לא בכוח חקיקה אירופית או אמנות בינלאומיות אלא בכוח חוויה משותפת. כשאנשים חולקים שמחה, מתח וכאב של הפסד באותו מרחב פיזי, משהו מהותי מתחבר ביניהם מעבר לכל אמנה אירופית כתובה.
ספורט הוא אחד הכלים העוצמתיים ביותר ביחסי חוץ ובבניית הזהות האירופית. הוא יוצר שפה בינלאומית שאינה דורשת תרגום, מאפשר פגישה בין עמים שונים שלא דרך מחלוקות, אלא באמצעות רגשות משותפים, ומייצר אמון שאף הסכם דיפלומטי אינו מסוגל לייצר לבדו. שער בדקה התשעים מובן באותה מידה לכל אדם, ללא קשר למוצאו, לדתו או לאזרחותו. לא בכדי השקיע האיחוד האירופי בשנים האחרונות משאבים גדולים בדיפלומטיה תרבותית וספורטיבית, ולא בכדי הפכו אירועים כמו אליפות אירופה לזירה שבה נבנית זהות אירופית משותפת, בשקט ובהתמדה. מה שמנהיגים מתקשים להשיג בפסגות מנהיגים ובוועידות בינלאומיות, הכדורגל משיג לעיתים בתוך תשעים דקות.
בין עשרות אלפי האוהדים בלטו גם ישראלים רבים, בעיקר אוהדי ארסנל. הם הסתובבו בחופשיות ונטמעו באופן טבעי באווירה הכללית. הסכסוך במזרח התיכון כמעט שלא העסיק איש. גם המלחמה באוקראינה ומשבר מיצר הורמוז לא היו במרכז השיח. במשך כמה ימים התעניינו האנשים סביבי רק בדבר אחד בלבד. כדורגל. בימים שבהם הפוליטיקה הבינלאומית והמזרח תיכונית חודרות לכל תחום בחיים, מרחב כזה אינו מותרות. הוא נכס אסטרטגי של ממש.
אירופה אינה מאוחדת משום שכל אזרחיה ותושביה חושבים אותו דבר. היא מאוחדת משום שלמדה לחיות עם השונות. אוהד יווני, גרמני, צרפתי ובריטי יושבים סביב אותו שולחן, שותים יחד, מתווכחים על כדורגל וחוזרים בסוף הערב כחברים. זהו הישג פוליטי ותרבותי שאסור לקבל כמובן מאליו ביבשת שידעה מלחמות, סכסוכים ולאומנות קיצונית. הדרך משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה אל כיכרות בודפשט הצוהלות היא דרך ארוכה, וחייבים לזכור זאת.
כאשר אני מביט סביבי בשדה התעופה, בין אלפי האוהדים העושים את דרכם הביתה, קשה שלא לחשוב שכך בדיוק דמיינו האבות המכוננים של אירופה המאוחדת את העתיד. לא יבשת ללא גבולות תרבותיים, אלא יבשת שבה הגבולות חדלו להיות מחסומים. הכדורגל לא פתר סכסוכים ולא שינה מציאות פוליטית. אבל למשך כמה ימים הזכיר לעשרות אלפי אוהדים מכל רחבי אירופה ומישראל אמת פשוטה: הרבה יותר דברים מחברים בינינו מאשר מפרידים.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי - JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.