המצב הנוכחי בלבנון אינו יכול להימשך. זו מציאות בלתי נסבלת: הפסקת האש נקבעת בין טהראן לוושינגטון במקום בירושלים, ואיום הרחפנים משתק את הצפון ומפיל בנו חללים יום-יום. כדי להבין איך הגענו לכאן, צריך להביט על המהפך המדאיג שעברנו.
טרם התמרון, צה"ל חיסל פעילי חיזבאללה וארגון הטרור לא העז להגיב. כיום, לאחר התמרון, אנחנו מאבדים חיילים מדי יום וקריית שמונה הופכת לשדרות של ערב השבעה באוקטובר. כדי להבין את הכשל, צריך לנתח את המערכה בצפון בשנתיים האחרונות ולא להתמקד רק ברחפן האחרון שפגע במטולה.
לפני יותר משנה צה"ל יצא לתמרון לאחר מבצע הביפרים. חיזבאללה, שהיה מרוסק וחסר שדרת פיקוד שנפצעה כמעט כולה, נס על נפשו והפקיר ציוד ומתקנים בשווי עשרות מיליונים. בכל כפר שהגענו אליו מצאנו עמדות נטושות ומחבלים שבורחים מעימות.
זו הייתה אמורה להיות נקודת הניצחון. ארגון הטרור נותר ללא נסראללה מנהיגו הכריזמטי, המטכ"ל של חיזבאללה חוסל מהאוויר, וכמעט כל מפקדי השטח היו פצועים בגלל הביפרים ולא יכלו לתפקד; בנוסף, כל אוכלוסיית דרום לבנון כבר התפנתה עצמאית צפונה. אבל, כמו תמיד, במקום לנצל את המומנטום הצבאי, הממשלה הסכימה על תיקו לא מביש וחסר פשר.
חתמנו על הסכם שכולם ידעו בזמן אמת שהוא לא שווה את הנייר עליו הוא נכתב. ההסכם קבע שישראל תיסוג מכל השטחים שכבשנו בדם לרצועת ביטחון קטנטנה עם חמישה בסיסים, שתושבי דרום לבנון ישובו לבתיהם, ובתמורה ממשלת לבנון תתחייב לפרק את חיזבאללה מנשקו.
כולם ידעו שאין לממשלה הלבנונית לא את הרצון, ובעיקר לא את היכולת לפרק את חיזבאללה, אך בכל זאת חתמנו ונסוגנו. בפרק הזמן שההסכם המזויף הזה נתן לחיזבאללה, לא רק שארגון הטרור לא פורז מנשקו אלא להיפך - הוא חידש את המלאים, שיקם את שדרת הפיקוד והצטייד במאות רחפנים עם סיב אופטי, אותם לא ניתן לשבש כפי שעשו בעבר.
כאשר חיזבאללה תקף אותנו בשנית בעקבות המערכה באיראן וישראל יצאה לתמרון בלבנון, חזרנו שוב על אותן טעויות. במקום להתכונן למערכה קצרה ועוצמתית, לגייס את כלל כוחות המילואים ולשעוט קדימה תוך ניצול יתרון ההפתעה, צה"ל - שעיקר עיסוקו היה באיראן - הזדחל לו בלבנון מכפר לכפר. אך גם אז, איום הרחפנים לא היה כה מוחשי כאשר צה"ל היה בהתקפה וחיזבאללה בנסיגה.
כאשר נכנסה הפסקת האש באיראן שכפתה עלינו עצירה גם בלבנון, גילינו שפרט לחלק המזרחי של הנהר, צה"ל רחוק מאוד מהליטאני, ובמקום מכשול טבעי שיהווה הגנה לכוחותינו, נעצרנו בקו צהוב מדומיין וקל להסתננות. בנוסף, הסכמתנו להפסקת האש הביאה לכך שהכוחות נותרו סטטיים במבנים, חשופים למעקב ותצפיות מצד חיזבאללה. ארגון הטרור התאושש, חדל לסגת ולהגן והחל לתקוף באמצעות רחפנים את האיתורים בלבנון שבהם שוהים כוחותינו באופן סטטי וחשוף. הפסקת האש גם אפשרה לחיזבאללה להטמיע אצל כוחותיו ולהתמקצע בהפעלת רחפני הנפץ שכיום אין לנו מענה להם.
בניגוד לנטען בהרבה מהאולפנים, הכשל הגדול הוא לא שלא התכוננו לאיום הרחפנים. גם הרוסים, האוקראינים ואפילו האמריקאים, שבסיסיהם הותקפו עשרות פעמים במזרח התיכון על ידי איראן, לא מצאו פתרון לבעיה. הכשל הוא שבמקום לדרוך על הצוואר של האויב כשהוא למטה, אנחנו שוב ושוב עוצרים באמצע, עושים חצי תמרון עם רבע מכוח האדם שנדרש, ומקבלים על עצמנו הפסקות אש שמסכנות את כוחותינו ומאפשרות לאויבינו מרחב למידה, התאוששות ושכלול יכולות.
המציאות הזו יוצרת תסכול לא פשוט אצל הכוחות שמצידם רק מבקשים לשעוט קדימה. מה שצריך להיות מערכות קצרות הופך פעם אחר פעם, בכסות הפסקות האש למיניהן בעזה ובלבנון, ללחימה ארוכה שיוצרת משברי כוח אדם ומחסור בחיילים לביצוע המשימות. כמו כן, מטרת הפעולה הצבאית בלבנון אינה ברורה לחייל בשטח: האם עלינו לכבוש עד הליטאני? האם להשמיד את חיזבאללה? האם להגן על הקו הצהוב? האם לחכות למה שטראמפ יקבע? המצב אינו ברור לחייל בקצה. לוחם חייב לדעת מה משימתו, ומשפחה של מילואימניק צריכה להבין מהן מטרות הלחימה שלטובתן הוא שוב עוזב את הבית.
כמובן, המצב איננו אבוד וישראל היא עדיין השחקן החזק והדומיננטי במערכה. מה שחייב לעשות כעת הוא ראשית, לא לחזור על טעויות העבר. אסור להסתמך על זה שגאונות ישראלית תביא להמצאה שתפתור את איום הרחפנים ובא לציון גואל. זו בדיוק הטעות שעשינו עם כיפת ברזל ולאחר מכן עם המחסום התת-קרקעי בעזה. כפי שבדרום הקאסם אינו האויב והמנהרה אינה האויב אלא החמאס, כך בלבנון - האויב הוא חיזבאללה ולא הרחפן או כל נשק אחר שיבוא אחריו. רדיפה אחר פתרונות טכנולוגיים בלבד במקום ביצוע טיפול שורש נגמרה רע מאוד בעזה ותיגמר בדיוק באותה דרך בלבנון.
מה שעל צה"ל לעשות הוא לגייס מילואים בהיקף נרחב למערכה קצרה ותכליתית. יש לכבוש שטח בלבנון השווה לאורך הסיב האופטי המטיס את הרחפן - אם 30 קילומטר אז 30 ואם צריך 60 קילומטר אז, 60, הרבה מעבר לליטאני. עלינו לקבע בתפיסת הציבור הלבנוני את חיזבאללה כמחריב לבנון ומאבד אדמתה. לאחר מכן יש לקבוע משוואה ברורה כי כל שיגור של טיל או רחפן שווה בניינים מושמדים בדאחייה ופגיעה עמוקה בתשתיות. אם בקריית שמונה ילדים לא יכולים לנסוע באוטובוס לבית ספר, אז בדאחייה ובכל דרום לבנון לא תהיה תחנת דלק אחת. יש לפגוע בתשתיות המשמשות בו-זמנית את חיזבאללה ואת האוכלוסייה השיעית, כולל חשמל ומים, בצורה כזו שהם לא יוכלו להמשיך לסבול זאת ויתחילו להפעיל לחץ על חיזבאללה.
לבסוף, התיקון האסטרטגי מחייב הצהרה מדינית שתשבור את הקונספציה של אויבינו. במשך שנים רבות מדי הם התרגלו למעגל קבוע: הם תוקפים, תגובה ישראלית, והפסקת אש שמשאירה את קווי המפה פחות או יותר כפי שהיו. הגיעה העת להבהיר להם שכללי המשחק השתנו, ושכל תוקפנות נגד ישראל תעלה להם באובדן ריבונות קבוע ובלתי הפיך. על ישראל להכריז רשמית על אימוץ מודל רמת הגולן בדרום לבנון, ולהודיע שלא תיסוג לעולם מהשטחים שכבשה עד הליטאני. אויבינו חייבים להבין שפתיחת מלחמה איתנו נושאת מחיר טריטוריאלי כבד מנשוא ובלתי הפיך. כמינוף משלים, עלינו להבהיר שכל עוד ממשלת לבנון לא תעמוד בהתחייבותה ותפרק את חיזבאללה, ישראל לא תפנה גם את השטחים שתיקח מעבר לליטאני ותמשיך להחזיק בהם ביטחונית.
פעולה נחושה ומהירה זו לא רק תרחיק את איום הרחפנים עם הסיב האופטי, היא תכה בבטן הרכה של האוכלוסייה השיעית, תקריס את מעמדו של חיזבאללה מבית, ותקבע משוואה חדשה מול המרחב העוין סביבנו: מי שפותח במלחמה נגד ישראל, משלם באדמתו מחיר בלתי נסבל לדורות.
הכותב הוא סמנכ"ל תנועת המילואימניקים דור הניצחון