דני אדינו אבבה, ראש אגף הדוברות של משרד העלייה והקליטה, התארח באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 וסיפר כי לדעתו הדיווחים על הגירה שלילית מישראל בשנה האחרונה נועדו למטרות הפחדה.
מול מגמות ההפחדה הללו, אבבה מציג מגמות הפוכות המעידות על תנועה ערה של יהודים מרחבי העולם הבוחרים לעשות את הצעד הדרמטי ולעקור לישראל דווקא בעיצומם של ימי הקרבות.
העלייה המודרנית ממדינות המערב, כפי שהיא משתקפת מבעד לפעילות משרד העלייה והקליטה, איננה נובעת אך ורק ממצוקה או מפחד מפני גילויי עוינות במדינות המקור. אבבה מדגש כי המניע המרכזי של העולים כיום הוא רצון עמוק להזדהות ולקחת חלק פעיל בגורלה של המדינה. "המון יהודים הגיעו מצרפת, מלונדון ומארצות הברית, לא בגלל גלי אנטישמיות שהם חווים שזה נורא לכשעצמו, אלא דווקא מתוך הזדהות ואמונה שישראל היא הבית".
הבחירה הזו, לעזוב את הנוחות הכלכלית והחברתית בבירות המערב הגדולות, מעידה על עוצמתו של הקשר היהודי העולמי. מדינת ישראל משקיעה כיום משאבים עצומים בקידום העלייה ובשכנוע יהודי התפוצות לשוב לביתם הלאומי, עובדה שאבבה פוגש מקרוב במסגרת נסיעותיו המקצועיות לחו"ל.
המציאות הזו עומדת בניגוד מוחלט לתנאים ולנסיבות שבהם הוא עצמו גדל והתפתח. "אני רואה את ההשקעה שהמדינה משקיעה כדי לשכנע מישהו לעלות לארץ. אצלנו זה היה אחרת לגמרי". הוא מספר על ילדותו באתיופיה. החיים בכפר הנידח בו נולד התנהלו בקצב אחר, נטול סממנים מודרניים, אך מתוכם צמחו ערכים עמוקים של חיבור לטבע ולמסורת.
כבר בגיל תשע נדרש אבבה לשאת באחריות ממשית ולקחת חלק במשימות הקיום של משפחתו, כאשר עבד כרועה צאן. העיסוק הקדום הזה נטע בו לדבריו את היכולת לחלום ולפתח שאיפות פנימיות עמוקות, גם אם אלו לא נוסחו אז במילים מפורשות. "כל המנהיגים הגדולים של עם ישראל החלו כרועי צאן. כילד היה לי חלום ואפילו כמיהה לירושלים. אני כבר כמעט ארבעה עשורים בישראל ואני מרגיש שירושלים עוד רחוקה ממני".
הגעגוע לירושלים ליווה את חיי הכפר כמו חוט שני פנימי, דימוי ערטילאי של עיר קודש מושלמת שנבנתה מתוך תפילות וסיפורי דורות. כאשר הגיע לבסוף לישראל בשנת 1987, המפגש עם ירושלים הממשית, המורכבת והסוערת הציב בפניו מציאות שונה לחלוטין מזו שדמיין בעיני רוחו. למרות הפער בין החלום למציאות האורבנית, אבבה פיתח מערכת יחסים עמוקה של אהבה והערכה כלפי העיר על כל גווניה.
במבט לאחור על ארבעת העשורים של הקהילה האתיופית בישראל, אבבה סבור כי הנרטיב ההיסטורי של העלייה הזו לא זכה לבמה הראויה ולפרשנות הנכונה בתוך החברה הישראלית. בהרצאותיו ובכתיבתו הוא פועל לשנות את נקודת המבט הציבורית - מעמדה של חולשה ומסכנות לעמדה של עוצמה והצלחה מוכחת בכל תחומי החיים, החל מהצבא והאקדמיה ועד לעולם הרפואה, שבו אשתו משמשת כאחות ראשית בבית חולים. "המסע שלנו בעיניי הוא נרטיב שלא סופר מספיק ואני משתדל לספר עליו. אני משתדל לספר על החוויה שלי, על המסע הארוך וגם על המוות".
כאשר עולה שאלת השתלבותם של בני הנוער והתופעות הקשות של אלימות ופשיעה, אבבה מסרב לייחס את הבעיות הללו למאפיינים עדתיים, או לקשיי קליטה מסורתיים. הוא מציע ניתוח סוציולוגי חד, לפיו הצעירים המעורבים באירועים אלו הם צברים שנולדו וגדלו בישראל, והתנהגותם היא השתקפות של כשלים חברתיים כלל-ישראליים ולא מגזריים.
"המציאות מורכבת. הנערים הללו הם אמנם צאצאים ליוצאי אתיופיה אבל ילידי הארץ. הם צברים. נכון, לבני העולים יותר קשה לקבל מרות, כי הבית שלהם ריק, ההורים בקושי מסתדרים בקושי, חיים את המציאות המורכבת הזו. אבל התופעה הזו לא מייצגת דווקא את הקהילה אלא היא חלק ממארג שהחברה הישראלית צריכה להתמודד איתה כחברה", מדגיש אבבה.
מתוך ניסיונו העשיר, הן בעולם התקשורת והן בשירות המדינה, אבבה מפנה אצבע מאשימה כלפי המבנה הממסדי בישראל, שלדבריו נותר שבטי ומדורג. הוא מתאר מציאות שבה קבוצות כוח שונות בתוך החברה דואגות לקדם את אנשיהן, בעוד שמועמדים מוכשרים ובעלי תארים מתקדמים מקרב יוצאי אתיופיה, מוצאים את עצמם מודרים מתפקידי מפתח ומדרגות שכר ראויות ,בשל היעדרן של רשתות קשרים שבטיות.
"כל קבוצה מביאה את האנשים שלה. אני לא שייך לאף אחת מהקבוצות וגם אני או בני העדה רוצים להרגיש חלק מהחוויה הזו, ממדורת השבט. תנו גם לנו להיכנס, אל תצופפו שורות", הוא אומר.
אבבה מנתח את החברה הישראלית כסביבה קשוחה שבה כל גל עלייה חווה דחייה וקשיים מצד הוותיקים ממנו, דפוס היסטורי שאינו ייחודי רק לעדה האתיופית, אם כי צבע העור מוסיף לו נדבך גלוי ובולט. עם זאת, הוא בוחר לראות בשונות החזותית יתרון ומקור לגאווה, וממקד את מאמציו בחינוך ארבעת ילדיו כצברים ישראלים גאים, ללא משקעי גלותיות.
"אנחנו בני אדם בעלי תפיסות שונות ודעות קדומות. החברה הישראלית חוותה המום גלי עלייה. תמיד האחרונים הם אלה ש'סובלים'. יש גם פער ביני לבין ההורים שלי. ההורים שלי עלו מתוך כמיהה וחלום. לילדים שלי אין את החלום ההוא. הם חולמים להיות ישראלים ולהצליח כישראלים".
הוא מדגיש כי הגיבורים האמיתיים של סיפור העלייה אינם הגורמים הממסדיים או המבצעים החשאיים של המדינה, אלא ההורים עצמם, שצעדו מאות קילומטרים ברגל מתוך אמונה יוקדת, תוך שהם משמרים את זהותם היהודית לאורך דורות למרות הנידחות והסביבה העוינת.
"אנחנו ארבעים שנים כמעט מאז גל העלייה מאתיופיה. הדור שלי היה עסוק בהתאקלמות. שכחנו לספר לעצמנו שההורים שלנו הם הגיבורים. הם עזבו בית ויצאו לדרך בלי לדעת לאן יגיעו. אני זוכר את אבי שהיה מספר שיום אחד יבוא המשיח וייקח אותנו. ההליכה ברגל לא הייתה חלק מהתוכנית", הוא משחזר.
המסע המפרך רגלית נמשך למעלה מחודש, ובסיומו הגיעו העולים לשטחה של סודן. מה שהיה אמור להיות שלב מעבר קצר וזמני בדרך לארץ ישראל הפך לשהות ממושכת ומדממת בת ארבע שנים במחנות פליטים, תחת תנאים תת-אנושיים שגבו את חייהם של אלפים מבני הקהילה. "לא דיברו על זה. הגענו לסודן אחרי מסע של כחודש ושבוע, רעבים, עייפים וכאובים. היינו אמורים להיות שם שבוע-שבועיים ואז להמשיך את המסע לארץ ישראל. ארבע שנים היינו שם. סודן היא צלקת לכל משפחה אתיופית ששהתה שם. המוות היה באוויר, הרעב. זה היה 'אושוויץ קטן מצומצם' שלנו. אנשים לא נקברו בבתי קברות כי הסודנים לא היו מוכנים לפתוח בית קברות יהודי", הוא מוסיף בכאב.
הסיבה לעיכוב הממושך והקטלני במחנות סודן נעוצה, לפי גרסתו של אבבה, בכשל פוליטי ישראלי פנימי חמור. לדבריו, המבצע החשאי שהחל להתפתח כבר בשנת 1979 תחת הנהגתו של מנחם בגין נחשף ונבלם בפתאומיות בשל הדלפה חסרת אחריות של גורמים פוליטיים, ובראשם משה דיין, אשר ביקשו לפגוע בהישגי הממשלה היריבה ללא התחשבות בחיי אדם.
בבגרותו חלם להיות עיתונאי והמודל שלו לחיקוי היה אורי אורבך. הוא משחזר את הקשר האישי שנוצר ביניהם ברבות השנים ואת ההערכה שרחש לסגנונו הייחודי. "מאוד אהבתי אותו. היתה לי הזכות להיפגש איתו ולשוחח. בעיני הוא טווה את הרעיון שכדי להשפיע צריך להיות במקום ההשפעה".
לאורך כל שנות פעילותו העיתונאית, אבבה הקפיד לדחות כל ניסיון לתייג אותו כמייצג רשמי של הקהילה האתיופית, מתוך דרישה מקצועית להישפט אך ורק על פי כישוריו והישגיו האישיים. עם זאת, הוא תמיד נכון היה להושיט יד ולסייע לדור הבא של עיתונאים צעירים בני העדה, דוגמת ברהנו טגניה בתחילת דרכו.
אבבה מאמין כי הדור הנוכחי של הצעירים אינו מעוניין בטובות, אלא בדרישה חד-משמעית לפתיחת דלתות שוות במערכת שעדיין נוטה לשבטיות מיושנת בשנת 2026.
המסר שהוא מעביר לילדיו מבוסס על חתירה בלתי מתפשרת למצוינות אישית ככלי המרכזי להתמודדות עם אתגרי החברה הישראלית, שהיא בעיניו חברה תחרותית אך בעלת לב רחב ויכולת נתינה יוצאת דופן בשעות משבר.