עם תחילת עונת המדוזות שוחחנו עם הביולוג הימי ד"ר רזי הופמן, מרצה במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט, על זיהוי מדוזות מרחוק, מנגנון העקיצה שלהן, הטיפול הנדרש במקרה של עקיצה ומה ממש לא נכון לעשות במקרה שכזה.
על מנת לדעת אם הים מלא במדוזות, אומר ד"ר הופמן "אחד הדברים המעניינים והחשובים מבחינת הציבור הוא אתר שהוקם במיוחד כדי לדעת מה מצב המדוזות בזמן נתון. אפשר להיכנס באמצעות הטלפון או המחשב, אתר 'מדוזות בעם', ובו רואים מפה שבאמצעותה רואים את מצב המדוזות בחופי הים התיכון". האתר מציין עד רמה מספרית כמה פריטי מדוזה נצפו באיזה חוף ומאיזה סוג.
ואם אין לנו אפשרות לפתוח את האתר, ובכל זאת אנחנו מעוניינים לדעת אם יש במים נחיל שאורב לנו, השיטה הפשוטה היא לסייר בחוף ולראות אם נפלטו מהמים מדוזות מתות. אם יש מדוזות מתות על החוף, ישנן מדוזות חיות במים.
הופמן מציין כי כאשר מדובר במדוזה 'כחולת שוליים חלקה' אנחנו לא מוטרדים מאחר והצריבה שלה חלשה. כך גם כאשר מדובר בפעמונית נקודה שבעיניו היא "המדוזה הכי יפה עם גלימה בצבע תכלכל ונקודות בצבע כחול". גם היא אינה מסוכנת. "הבעייתית היא החוטית הנודדת. היא נקראת כך כי חשבו שהן מגיעות ממקומות שונים בעולם, אבל מסתבר שלא כך. הן מתרבות דרומית לנו, קרוב למצרים".
על מנגנון הצריבה של החוטית הנודדת מרחיב ד"ר הופמן: לכל מדוזה יש זרועות לציד. אצל החוטית הנודדת יש מנגנון צריבה שמכיל רעל עם צריבה חזקה. מדובר בעשרות אלפי תאי צריבה בכל זרוע. בקצה יש מעין קוץ, צילצל, שנתקע בגוף ומתוכו נזרק הרעל לתוך העור שלנו. מגע בזרוע ציד משמעותו מאות ואלפי צילצלים כאלה שנתפסים וגורמים לצריבה".
לגבי התגובה לצריבה מציין הופמן כי הדבר תלוי ברמת רגישותו של האדם, ומי שרגיש צריך להיות מודע לכך ולהשתמש באמצעי הגנה כמו לבישת חליפת לייקרה כשהוא נכנס לים שבו נחילי מדוזות. "מי שלא רגיש לא צריך את זה כי זו רק צריבה לא נעימה ולא מעבר לכך".
עבור הרגישים "זה יכול לגרום לכך שהארס ייצא מהמקום שקיבל את הצריבה רק כעבור זמן רב והמקום יכול להזדהם. במקרים בודדים זה יכול להביא גם לסכנת חיים, אבל מרבית האנשים לא מגיעים לסכנה", הוא אומר ומציין כי גם תגובת הרתיעה המיידית של אדם שחש את הצריבה גורמת לגוף להתרחק וממילא לא לספוג עוד צריבות נוספות.
ומה עושים אחרי שסופגים צריבה? "אם נצרבתם מחוטית נודדת, לא להיכנס לפאניקה. זה צורב ולא נעים עד מספר ימים. השיטה הכי טובה היא להישאר במים במרחק מסוים ולשטוף במי ים כעשר עד עשרים דקות בלי להפעיל לחץ על המקום", אומר הופמן ומדגיש את מה שאסור לעשות: "לא לשטוף במים מתוקים, כי שטיפה במים מתוקים גורמת לכך שאם נשארו חתיכות מזרועות הציד, יותר רעל יוצא מהחתיכות הללו".
"כשמדובר בילד קטן או תינוק, זה יותר מסובך כי קשה לשכנע אותם שלא לגרד במקום מה שמגביר את הגירוי. לכן, לשטוף במשך זמן מסוים ורצוי למרוח תכשירים על בסיס אלוורה שמקלים על הצריבה במקום".