יו"ר ארגון להב"ה בנצי גופשטיין שומר על אופטימיות זהירה גם בימים שנראה שאין סיבה לכזו. הגישה הזו, הוא מסביר בראיון באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7, אינה מנותקת מהמציאות, אלא נובעת מחינוך עמוק ושורשי שספג בנערותו.
גופשטיין נולד וגדל בשכונת פרדס כץ, מקום שלא תמיד האיר פנים לתושביו, אך הוא מעיד כי מעולם לא חווה תחושת מחסור. כבר בגיל צעיר עסק בחיפוש אחר האמת, ללא פילטרים וללא מורא מהממסד, ולדעתו מדובר בקו מחבר בין הנער שהיה אז לבין הנוער הישראלי של היום. לטענתו, הדור הצעיר מזהה זיוף מקילומטרים ודורש אותנטיות, גם אם היא לא תמיד נעימה לאוזן.
עם השנים, גופשטיין רואה כיצד הרעיונות שנחשבו בעבר למוקצים מחמת מיאוס, הופכים אט אט לנחלת הכלל. הוא נזכר בימים שבהם היה מסולק מישיבות תיכוניות רק בשל הזדהותו הפוליטית. הוא משווה את קבלתו המחודשת של הימין העמוק, לתהליך שעבר על קבלת שירתו של הרב שלמה קרליבך. "כשהרב קרליבך היה בחברון, חיפשו לו מניין, שיתפלל איתו. היום קרליבך בחברון זה המניין המרכזי".
הדרך למיינסטרים, עם זאת, הייתה רצופה במאבקים משפטיים מרים. גופשטיין מתאר מסע רדיפה ארוך שנים, שנוהל לדבריו בראש ובראשונה על ידי התנועה הרפורמית, אשר שמה לה למטרה להפליל אותו. לאחר שנים של איסוף חומרים וחקירות, הוגש נגדו כתב אישום שכלל סעיפי גזענות ותמיכה בטרור. בית המשפט זיכה אותו מרוב הסעיפים, אך הרשיע אותו באופן אבסורדי, לתפיסתו, בסעיף של ארגון טרור בגלל שיר.
"זה היה שיר, 'ברוך הגבר', על זה הורשעתי. נתנו לי כמה שעות של עבודות שירות, רק בשביל לסמן וי על ההרשעה שלי, וזו הרדיפה ואני מניח שהיא תימשך. לא מודאג מזה".
למרות המחיר האישי הכבד, שכלל לבסוף את פסילתו מריצה לכנסת על ידי בית המשפט העליון בתום דיון חטוף של חצי שעה, גופשטיין סירב בתוקף להתנצל או להביע חרטה, גם כשהדבר יכול היה להקל על מצבו. "אני גאה בכך שתמיד אמרתי את האמת שלי. אני לא מתחרט על שום דבר".
פסילתו מהכנסת אינה מעוררת בו תחושת החמצה. להפך, הוא רואה בישיבה מחוץ למשכן יתרון עצום, המאפשר לו לומר את האמת שלו ללא כבלים של פוליטיקלי קורקט. המשכן, לדבריו, הוא מקום שבו האמת מסורסת. "אפשר לעשות הרבה דברים מחוץ לכנסת. הכנסת היא מקום מאוד חשוב, אבל שם אי אפשר להגיד את האמת. אי אפשר להגיד שיש לנו במדינה כאלה שרוצים להילחם בנו, כאלה שלא כולם שמחים בדגל כחול לבן".
את הטענות כלפיו על גזענות הוא הודף בנחרצות, ומדגיש כי המאבק שלו אינו מבוסס על מוצא או צבע עור, אלא על נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית. הוא מציין את פועלו למען ערבים שהתגיירו ואף את חברותם של ערבים בארגון להב"ה - כל עוד הם נאמנים למדינה. "אני מטפל בגרי צדק, ערבים שהתגיירו, הם לא מוצאים מנוח במקום אחר ואצלי יש להם בית פתוח. אני לא גזען. הבעיה שלי היא מי שחושב שהמדינה הזאת היא לא מדינה יהודית".
פעילות הדגל של גופשטיין ואשתו ענת, במסגרת ארגון להב"ה, היא חילוץ ושיקום של נשים וילדים מכפרים ערביים ומשטחי הרשות הפלסטינית והרצועה. הוא חושף בראיון טפח מאירועים דרמטיים שהתרחשו מאחורי הקלעים, בהם אף שיתוף פעולה עם שירות הביטחון הכללי.
"במלחמה התקשרו מהשב"כ לכמה ארגונים ושאלו אם יש יהודיות בעזה. ברוך השם כולן יצאו משם - לפחות עד כמה שאני יודע", הוא מספר.
לדבריו, החילוץ הפיזי הוא רק תחילת הדרך. המאבק האמיתי הוא על הנפש והזהות של הילדים שגדלו תחת חינוך לשנאת ישראל.
הוא מתאר מקרה מצמרר של ילד שחולץ בגיל שלוש והתגורר בביתו של גופשטיין. "הם היו אצלנו בבית. הילד ראה ראה חייל צה"ל והרים אבן כדי לזרוק עליו. זה מה שהוא הבין שצריך לעשות בגיל שלוש. לפני כמה חודשים הוא התגייס לגולני וזה מרגש מאוד".
תפיסת העולם של גופשטיין התעצבה לא מעט בין כותלי בתי הכלא ובמעצרים. הוא מגולל את סיפור מעצרו כנער צעיר, פחות מגיל 18, שבילה חצי שנה בכלא רמלה בגין כניסה להר הבית, ובהמשך מעצר מינהלי שריצה עם ד"ר ברוך גולדשטיין בתקופת תנועת "כך". אך בניגוד למצופה, כלא אינו מילה גסה עבורו. "אם יש משהו שאתה מאמין בו והוא אמיתי, אז כלא זה לא צריך להיות משהו שסוגר אותך בגלל זה. צריך לעשות מהפכה - ולא עושים אותה עם נשק, או על ידי שריפות רכבים או אלימות כלפי ערבים. זו לא המהפכה. הדרך לייצר מהפכה היא לשכנע עוד יהודים - ואם על זה אשב בכלא - אז בשמחה".
כיום, גופשטיין מזהה שינוי טקטוני בציבוריות הישראלית, במיוחד בקרב הדור הצעיר. המהפכה הזו מתרחשת הרבה בזכות הרשתות החברתיות, ששברו את מונופול התקשורת המסורתית ואיפשרו לשיח הימני לפרוץ את המסכים ללא צנזורה. "היום אתה יכול להגיע לכל בית. זה המהפך. יש התעוררות עצומה. כשאני נפגש עם בני נוער אני ראה את זה".
כשהשיחה נודדת לפוליטיקה הארצית ולתפקודו של חברו הוותיק, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, גופשטיין עומד לצידו ומסביר את הקושי העצום לייצר משילות מול מערכת משפטית ובירוקרטית ששמה רגליים.
"השר בן גביר הוא היחיד ש'הזיז להם את הגבינה', שזעזע להם את המערכת, ואני חושב שצריך לזעזע גם את המערכת המשפטית. בגלל זה שונאים אותו ונלחמים נגדו".
את ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעריך גופשטיין בזהירות, אך דורש ממנו להפגין יותר עצמאות ולהישען על אמונה במקום על מנהיגי אומות העולם. "הוא קיבל יותר אומץ כשיציבו לידו אנשים אמיצים. נתניהו צריך איתו אנשים חזקים, אבל הוא עדיין צריך את האמונה השלמה והביטחון ולא לפחד. בסוף אנחנו צריכים לבטוח בקב"ה ולא בטראמפ".